גליוני הש"ס זרעים כט

יותר מהשכמת ביהמ"ד דקתני מפני האורחין והדר ומפני ביטול ביהמ"ד, והיינו דפליגי בהנ"ל דר' יוחנן ס"ל דאין ראי' דהכנסת אורחים עדיף ממה שהוקדם שהרי בהכרח הוכרח להקדים אחד מהם ור' דימי מנהרדעא פליג וס"ל דיש ראי' מן הקדימה בלשון על היותו קודם במעלה. וע' מנחות ל"ו א' בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ מניח של ראש דכתי' וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות וגו', וע"ע שם צ"ה א' ש"מ יש סילוק מסעות בלילה כו' פשיטא ללכת יומם ולילה כתי' מהו דתימא הני מילי היכא דעקור ביממא אבל היכא דלא עקור ביממא בלילה לא מצו עקרי קמ"ל וברש"י בלילה לא מצו עקרי דכתי' יומם ברישא והדר לילה קמ"ל, וע"ע תוס' מגילה ד' א' ד"ה חייב מש"ש והעיקר הוי ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחלה ע"ש, וע' פסחים ל"ט א' דדייק שם מדתנן ואלו ירקות שאדם יוצא בהם י"ח בפסח בחזרת בתמכא ובחרחבינא כו' ע"ש דדייק דמצוה טפי בחזרת מכלהו מדתני חזרת ברישא דכלהו ע"ש ברש"י ד"ה והא וע' שו"ת מהרי"ל סי' נ"ח דדיקדק גם בל' רבינו יוסף טוב עלם דמדהקדים בלשונו כרתי לכוסברתא מכלל דכרתי מוקדם למצוה ע"ש, וע' פיה"מ להרמב"ם יבמות פרק ג' על המשנה ובה"א מוציא את אשתו בגט ובחליצה ע"ש שכ' והנכון יותר שיתן גט תחלה ואח"כ יחלוץ לפי שאמר בגט וחליצה עכ"ל, וע' שו"ת חות יאיר סי' קכ"ט וע"ע הקדמה שני' לספר נחלת שבעה, וע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ש"מ, וע' מה שהבאתי בגליון כריתות ה' ב' משו"ת הרשב"א ח"ג סי' ש"א:

שם שאני יין דגורם ברכה לעצמו נ"ב ע' רש"י ורשב"א ולולי פירושם י"ל הפי' לענ"ד שאני יין דיש לו חשיבות זה דגורם ברכה לעצמו היינו ברכת הטוב והמטיב דאין מברכין הטוב והמטיב על שינוי שום אוכל ומשקה רק על שינוי יין לבד ע' תוס' לקמן כ"ט ב' ד"ה הטוב והמטיב וע"ש בשיטה מקובצת ד"ה ושינוי:

מ"ב א' ר' הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך א"ל ר' נחמן עדי כפנא אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך, נ"ב ע' ס' יריאים סי' כ"ד כנראה שהי' לו גירסא אחרת כאן ופי' פירוש אחר לגמרי ממה שהוא לפי הגירסא שלפנינו, וע' שו"ת ראבי' סי, קמ"ט דגירסתו כאן עדיין כפין הוא וכ' דמפרש לי' בל' בתמי' האם אחרי אכילה זאת עדיין רעב אתה דלא חשבת לה קבע הלא היא אכילה משבעת וקובעין בני אדם סעודה על אכילה כזאת, ונזכרתי שגם ברי"ף כאן הגירסא עדיין מר כפין הוא וע' ברי"ף עוד שינוי נוסחא דגריס כל שאחרים קובעין עליו מחמת הסעודה כו', והגירסא שלפנינו עדי כפנא ופירש"י עדי אלו, יש כמוהו במנחות ל"ד ח' עדי פצימו ע"ש דשם ג"כ הפי' אולו פצימיו:

שם אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך, כ"ב באחרים הוא דתלוי ולא בו וכדלעיל ל"ה ב' דדבר שאין אחרים קובעין וקבע איהו בטלה דעתו כו' ודתנן לקמן מ"ד א' אפי' אכל שלק והוא מזונו כו' לאו מזונו ממש אלא מזונו של כל אדם קאמר תדע דפריך שם ב' בגמ' ומי איכא מידי דהוי שלק מזוני ודחיק לשנויי בקלח של כרוב שנו דהוי מזון לכל אדם ואם הי' בו תלוי לישני לי' בכל מילי וכגון דקבע עלי' והך דפסחים ק"ז א' דאמר ה"מ דלא קבע עלי' כו' [ע"ש ברשב"ם ד"ה ה"מ דהביא גירסא זאת] נמי באחרים הוא דתלוי אי רגילי לקבוע עלי' כל זה משו"ת ראבי' שם סי' קמ"ט. – שם מאי ציצי דקא שמענא, נ"ב כלשון זה מנחות מ"ב א':

שם אמרי לי' לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול נ"ב ע' רש"י וכ' הבה"ג פרק ז' מה' ברכות אמרי לי' לא סבר לה מר הא דתני' גבי תענית יחיד עד מתי אוכל כו' עד שיעלה עמוד השחר כו' ואמר רבה לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אסור מלאכול אלמא כיון דגמרא סעודתא איתסר באכילה וה"נ כיון דגמרא סעודתא ליתסר באכילה אמר להו סילק איתמר עכ"ל ע' תענית י"ב א' שם אנן אתכא דריש גלותא סמכינן נ"ב מעין זה עירובין מ' א' כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכלהו רבנן אתי וע' רוקח סי' שכ"ט מי שהולך למשתה כו' ע"ש:

שם אלא כי הא דא"ר חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה תיכף לגאולה תפלה תיכף לנט"י ברכה אמר אביי אף אנו נאמר תיכף כתלמידי חכמים ברכה כו' נ"ב ע' ראבי' סי' קנ"ד דכ' אהך דכאן וז"ל וא"ת ר' אשי שמוסיף תכיפות [נ' דהית' גירסתו ר' אשי תחת אביי] ליחשוב נמי תיכף לאכילה שריפה דפסחים ג' א' וי"ל דלא מיירי אלא בתכיפות דשיייך עליהם ברכה דשחיטה טעונה ברכה וכן תפלה כולה ברכות] משא"כ בשריפה ואעפ"י שיש לתמוה למה לא יברך כיון שמצוה מה"ת לשורפו ולא דמי לשאר דברים שמעבירים מן העולם רק משום תקלה ומיהו לא מצינו ברכה עליו עכ"ל, והנה קישתו צ"ע להבינה דכל התכיפות דחשוב כאן הרי איתנהו לב' הדברים בפועל וצריך שיהיו בתכיפות ומשא"כ בהך דפסחים דתיכף לאכילה שריפה היינו דתיכף לאכילת קדשים הנאכלין ליום אחד שריפת נותר דהאכילה עד עמוד השחר ורגע אחר עמוד השחר מיד נעשה נותר וטעון שריפה] הרי אם אוכל הקודש בזמנו אינו שורפו ואם הותירו אלאחר זמנו ושורפו אינו אוכלו וא"כ רק זמן האכילה והשריפה הוא דיש בו תכיפות אבל לא הדברים בפועל כהנך דהכא ולא שייך למיחשבי' להא הכא כלל וגם תכיפות הזמן הרי אינו עניין חיבור כהנך דהכא רק אדרבה הם דברים הפכיים דזה להכשר וזה לפסול וכשזה פוסק זה מתחיל, ובעניין הזמן עצמו ג"כ הרי אין שם תכיפות בפועל לפי הדרבנן דגזרו על הנאכלים ליום אחד שיהיו נאכלים רק עד חצות כמבואר במשנה במכלתין ריש פי' מאימתי ובמשנה זבחים ואילו השריפה איננה רק אחר עמוד השחר וצ"ע, והנה מ"ש הראבי' דשריפת נותר אינו טעון ברכה הוא ג"כ חידוש ואולי הטעם הואיל ובאה מצות השריפה ע"י עבירת ההותרה ואף דעתה הוא מצוה מ"מ לעניין הזכרת שם שמים דברכה בעי' שלא יהא שום צד נדנוד עביר' ע' תוס' סוכה ל' א' ד"ה הא קניי' ביאוש וע' ט"ז או"ח סי' רצ"ח סק"ג ועמ"ש בסוכה ל' א' שם על הגליון ונזכרתי שו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קפ"ט דמוכח מדבריו שם דכל עשה המנתקת ללאו כהשבת גזל וחזרת ריבית אין טעונה ברכה הואיל ובאה בעביר' עש"ה וא"כ ה"ה שריפת נותר דהוא ניתוק לאו דהותרה, ויב"ע לעניין חליצה דהוזכר במהרי"ל ה' חליצה דף ר"ה ע"א דיש לברך אקב"ו על החליצה ונזכר מזה בש"ע אה"ע ע"ש ויל"ע לפי המבואר בס' מאה קשיטה חיבור על חכמת האמת להרמ"ע מפאנו ז"ל (פרק פ') ע"ש שכ' בתוך הדברים וז"ל וכבר ביארנו במקומו שאין אומרים בשל תורה הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין אלא בעשין לא בלאוין כו' וכ"ש בעשה זה של כילת קדשים שבטולו ניתק לעשה אחר שהוא שריפת הנותר הא למה זה דומה לעשה דיבום שנתקו הכתוב לעשה דחליצה וכי היכי דהתם קרינן לי' חלוץ הנעל לגנאי אף כאן סבר משה להוכיח את בני אהרן מדוע לא אכלתם