גליוני הש"ס זרעים כז

שיארס לאחר זמן כמו הנני משחיתם את הארץ הנה אנכי בא אליך בעב הענן כו' עכ"ל ואין סתיר' ע"ז מכ' מוציא דכאן דאמרי' דלא מישתמע לעתיד כלל לפי דברינו דשאני התם דנאמר ג"כ תיבת הנני וכן הנה אנכי דזה עוקרו על' עבר עכ"פ וע"כ שפיר יתכן להאמר על עתיד ודו"ק. שם ב' לאפוקי נפשי' מפלוגתא, כ"ב כזה פסחים קט"ו א'. שם והלכתא המוציא כו', כ"ב הטעם דראוי שיברכו הכל בל' שוה וע"כ תיקנו שיברכו המוציא דאילו תיקנו מוציא שמא ישכח אדם ויאמר המוציא ויחשוב שלא יצא משום דלהבא משמע ויחזור לברך מוציא ונמצא מברך ברכה לבטלה משא"כ עתה שתיקנו המוציא אם ישכח אדם ויברך מוציא לא יטעה לחשוב שלא יצא דהא מוציא וודאי לשעבר משמע ואין בו פלוגתא, כן למדתי מס' הפרדס לרש"י סי' מ"א בהרחבת הסברה ובזה מובן ג"כ טעם ההילכתא פסחים ז' ב' לברך על ביעור חמץ. שם כל תלתין יומין מהדר תלמודי', נ"ב כזה פסחים ס"ח ב' וע"ע ר"ה כ"ה א' רש"י ד"ה מתלתין לתלתין דכ' שהי' מחזר תלמידו כל שלשים יום, וע"ע מועד קטן כ"ח א' איתרח לי תלתין יומין ואהדרי לתלמודאי. שם דההוא תורמוסא דשלקי כי' שבע זימנין בקדירה ואכלי כי' בקנוח סעודה, נ"ב ע' גליון הרי"פ והך דשלקי כי' שבע זימנין נמצא עוד בשבת ע"ד ב' ל"ט א' לא הוציאו שנתף נ"ב דוגמתו עירובין ס"ג א' שם פת צנומה בקערה כו', נ"ב ע' בה"ג פרק ו' מה' ברכות עש"ה. – שם תוד"ה בצר לי' שיעורא כתבו ובירושלמי ר' יוחנן היכי בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר משום ברי' כוח נ"ב ע' שו"ת חות יאיר סי' ק"ס. שם בא"ד ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכלי' ונפל ונידי' ושקל אחרינא בעי ברוכי זימנא אחריתי, נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"א סי' רמ"ח דעתו דזהו רק בברכת הנהנין אבל בברכת מצוה לא שייך זה ע"ש. שם ב' איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלימין ר' הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חטין ושלמה נן השעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין נ"ב מ' ר"ן פסחים פרק בתרא דקנ"ט ע"א מדפי הרי"ף ד"ה הכל מודים ע"ש דמתבאר מדבריו דר' הונא דאמר מברך על הפתיתין דווקא על הפתיתין קאמר וטעמי' דפתיתין עדיפי משלמין מפאת דמקרבא אהנייתו דיכול לאכול הפתיתה מיד משא"כ שלם אין דרך ארץ לאכול מפת שלם רק צריך לפרוס ממנו תחילה ולכן פתיחין עדיפי ע"ש, ולפי המבואר במס' דרך ארץ והובא בש"ע או"ח סי' ק"ע דאין לאחוז ג"כ פרוסה כביצה בידו ולאכול הימנה רק צריך שתהי' הפרוסה פחות מכביצה ע"ש א"כ צ"ל דפתיתין דהכא היינו פתיתין פחות מכביצה דווקא דאילו כביצה הא גם הפתיתה לא מיקרבא הנתה דצריך נ"כ לפרוס הימנה תחלה ואין זה קושיא די"ל דסתם פתיתין אין בהן כביצה דל' פתיתין משמעותו דקים וקטנים, ויובן בזה מאי דשינה בגמ' כאן מ"ד כומר ל' פרוסה אבל פרוסה של חטין כו' דלפי הסגנון הי' לו כומר אבל פתיתה של חטין כו' וכמובן וכ' ברבינו יונה כאן שעמד בזה ואולם להנ"ל ניחא דבהך דאבל כו' אשמעי' רבותא טפי דאפי' פרוסה כו' דבכלל פרוסה הא הוי אפי' פרוסה כביצה ויותר דג"כ קרוי פרוסה ולא שייך בה טעמא דמיקרבא הנייתה ואפ"ה קודמת מפאת היותה חטין ודו"ק כי זה נכון מאוד בס"ד. שם והא קא מתחזי כרעבתנותא א"ל כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא נ"ב כעין זה שבת קי"ג א' והא קמיתחזי כרמות רוחא כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד לא מיתחזי כרמות רוחא. שם ר' אמי ור' אסי כי הוא מיתרמי להו ריפתא דעירובא מברכין עלי' המוציא כו' אמרי הואיל וחיתעביד בי' מצוה חדא ניעביד בי' מצוה אחריתי נ"ב במהר"י ווייל סי' קצ"ג וז"ל להסיק התנור בלולב כיון דאיתעביד בי' מצוה חדא כו' ומהר"י ז"ל הי' רגיל לעשות ממנו היסיק בפי התנור בשעת אפיית המצות משום דיש שבח עצים בפת ונ"ל דה"ש [הוא ראשי תיבות "דהיינו שנוהגים"] לעשות סימן בספרים בציציות הנזרקים מהאי טעמא עכ"ל וע' מהרי"ק שורש מ"א, וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ז' דכ' דאפשר כשהאירוסין וחתימת הכתובה נעשים כאחת דטוב שיהיו עדי הארוסין עדי הכתובה ויש לדמות זה לרפתא דעירובא בשבתא דמברכין עלי' המוציא הואיל ואיתעביד בי' מצוה חדא ניעביד בי' מצוה אחריתי ה"נ כיון דאיתעביד בעדים אלו מצוה חדא ניעביד בהו מצוה אחריתי עכ"ל וצ"ע דלכאורה יותר הי' לו לדמות זה למאי דאמרי' בעלמא המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכמובן מ' א' אמר רב טול ברוך כו' א"צ לברך כו' ור' יוחנן אמר אפי' הביאו מלח כו' ור' ששת אמר אפי' גביל לתורי כו', נ"ב וכלהו דיעבד, ל' הבה"ג פרק ז' מה' ברכות שם אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו כו' נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך החדשות סי' ש"ב דהוא איסור גמור מה"ת ע"ש וע' שאילת יעב"ץ סי' י"ז המגדל חתול או כלב בביתו אם אסור שיאכל קודם שיתן להם לאכול, וע' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י"ג ומש"ש דהוא רק איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לא ראה שו"ת מהר"ם בר ברוך הנ"ל וגם מסברא לא ידעתי מנא לי' הא וגם מש"ש ג"ש דבהמתך בהמתך לא נהירא כלל דאין אדם דן ג"ש מעצמו וג"ש זו לא הוזכרה בגמ', והחילוק שבין הך דכאן להך דגיטין ס"ב א' דשם נאמר אסור לו לאדם שיטעום ואילו כאן נאמר שיאכל ע' לקמן מ"ז א' לטעום איתמר ע"ש ברש"י דכ' דאין חילוק בדבר. שם אין הבולע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד, כ"ב דלא לישתעי ביני וביני, ל' הבה"ג פרק ז' מה' ברכות. – שם והישן למזרח גרנו דמו בראשו, נ"ב ע' רש"י וע' תוס' ב"ב כ"ה א' ד"ה אין עושי וכ' דונו בראשו כה פסחים ק"י א', קו"א א' קי"ב א' יומא כ"א א' ע"ז י"ב ב', נדה י"ז א' והוא ל' מקרא יהושע ב' י"ט שם מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא כו' ר' יהודה היא כו' נ"ב כ' דמאי פרק ו' משנה ה' ישראל שקיבל כו' וברע"ב שם דר' יהודה עביד זיתים כקרקע אולי לטעמי' אזיל דס"ל דעיקר אילן ארעא הוא אולם בירושלמי שם והובא בר"ש ס"ל לר' יהודה גם בפרה כן. – שם היכא מברכי' ב"פ העץ היכא דתי שקלת לי' לפירי איתי' לגווזא והדר מפיק כו' כ"ב ע' אריכות בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקס"ו. שם ב' ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא כו' דברי ר"מ ר' יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י"ח, כ"ב ע' ירושלמי נדרים סוף פ' הנודר מן המבושל דאדתנן דאומר חטה שאני טועם אסור בפת פריך חטה ואת אמר אכן