גליוני הש"ס זרעים יז

שא"א לו לעמוד בלא הרהור תורה משמע דרק לעמוד א"א כו' אבל להלוך אפשר בלא הרהור ואולם ל' לעמוד הנ"ל י"ל דאין הכוונה על תכונת העמידה על רגליו רק הכוונה ל' פסיקה שא"א לו במחשבתו להיות פוסק ועומד מלהרהר או הכוונה שא"א לו להעמיד עצמו מלהרהר ודו"ק ואף דתיבת לעמוד הראשונה ת"ח אסור לו לעמוד הכוונה אטמידה ברגלים ממש מ"מ אין דקדוק בזה במה שאין תיבת לעמוד השני' שוה בכוונתה לתיבת לעמוד הראשונה דכה"ג אשכחן בכמה דוכתי ע' מה שהארכתי בזה בגליון ב"ק (מ"ה ב'):

שם כאן בעומד כאן במהלך, נ"ב י"ל טעם החילוק לפי המבואר להלן כ"ה ב' דרק כאשר הצואה היא תוך ד' אמות של אדם הוא דאסור בדבר שבקדושה אבל לא כשהיא חוץ לד' אמותיו והטעם מובן משום דד' אמות הוא רשותו של אדם וע"כ כאשר הצואה היא תוך ד' אמות ה"ל צואה ברשותו ואיכא משום והי' מחניך קדוש דמחנה היינו הרשות וא"כ ענין הד' אמות כענין ד' אמות דקנין דהטעם ג"כ משום דהם רשות שלו וקונים לו מטעם חצר וא"כ לפי המבואר בטוש"ע חו"מ סי' רס"ח ובסמ"ע שם סק"ג דעת הראב"ד דד' אמות של אדם דקונין לו הוא רק בעומד אבל מהלך אין לו ד' אמות ע"ש וע"כ ה"נ במהלך לענין צואה כיון דמהלך אין לו ד' אמות א"כ ה"ל כאילו היתה הצואה חוץ לד' אמותיו דשרי בדבר שבקדושה ודו"ק, וע"ע נדרים ה' א' מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע ונ' ג"כ מדאמר ולא קאימנא דפירושו עמידה ולא אמר לא הוינא דרק בעמידה הוא דאסור אבל לא בהילוך והטעם כ' ג"כ כנ"ל דכיון דמהלך אין לו ד' אמות ה"ל כאילו הי' המודר חוץ לד' אמותיו דשרי וע' מועד קטן ט"ז א' דאמר ג"כ ל' וקאי בד' אמות דידי' וע' ש"ך יו"ד סי' של"ד סקט"ו דצ"ע אי מנודה תופס ד"א במהלך ע"ש, וע' נגעים פרק י"ג משנה י"א מצורע שנכנס לבית כל הכלים ששם טמאין אפי' עד הקורות רש"א עד ד' אמות כלים מיד טמאים ובר"ש כלים מיד טמאים כלומר מה שאמרנו עד הקורות לת"ק ולר"ש עד ד' אמות מיד מטמאין וצריך לדקדק דבכניסתו מיד אין מטמאין אם לא עמד דטמא עובר לא מטמא עכ"ל ומדקשיא לי' לר"ש רק מהא דטמא עובר כו' ולא קשיא לי' דכ"ז שלא עמד מדוע מטמא עד ד' אמות לר"ש הא מהלך אין לו ד' אמות משמע דס"ל דמהלך יש לו ד' אמות וי"ל דעדיפא מינה קמקשי, וע"ע שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תל"א כ' בפשיטות כראב"ד הנ"ל דד' אמות של אדם אין קונות לו במהלך ע"ש:

כ"ה א' אבל דידי' לא, נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל ד' אות א' בסופו וצ"ע. – שם א"ר יוסף שרי לי' מרי', נ"ב כל' זה סנהדרין צ"ט א':

--- שם ב' בטופח ע"מ להטפיח, נ"ב יומא ע"ח א' גטין ט"ז א' ע"ז ס' ב' עדיות פרק ד' משנה ו':

שם ב' במים עכורין שנו, נ"ב דוגמתו חולין מ"א ב' וע' ל' הבה"ג כאן פרק ג' מה' ברכות וז"ל וה"מ במים עכורין אבל במים צלולין לא מ"ט דקא חזי ליבי' את הערוה ואסור דאמר רבה המתפלל אם הי' לבו רואה את הערוה אסור שנא' והיו עיני ולבי שם כל הימים ואומר נשא לבבינו אל כפים אל ק"ל בשמים עכ"ל וצ"ע דהא קאי אק"ש ואיך מייתי ראי' מתפלה דחמירא מינה וכדאמר לעיל בסוגיין אבל לתפלה עד שיכסה את לבו:

שם ת"ר מים צלולין ישב בהן עד צוארו כו' כ"ב לא נתבאר שיעור עד איכן מקרי צלולין וע' קידושין פ' ב' לא שנו אלא במשקים צלולים שבבואה של תינוק ניכר בה וכו'. שם לא נתנה תורה למלאכי השרת כ"ב ע' גליון הרי"פ מה שציין בזה והוזכר עוד ברש"י סוכה כ"ו א' ד"ה דפריס וע"ע תוס' מנחות כ"ג אי ד"ה הוא עצמו וע"ע תוס' ישינים יומא כ"ט ב' ד"ה והרי ועמ"ש על הגליון קידושין נ"ד א' וע"ע שו"ת הרא"ש כלל י"ט אות ו' וע' שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"י:

שם ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא, נ"ב בשו"ת הלכות קטנות סי' צ"ט שאלה אם נפלה טפת שעוה על אותיות הס"ת ונראין האותיות (דרך השעוה) מהו ועוד אם מותר לקרות בס"ת בבתי עינים, תשובה ראי' גמורה היא ע"י זכוכית כההיא דערוה בעששית כו' עכ"ל ע"ש וע"ע עוד שם סי' רע"ד דהרואה פני זקן בעששית צריך לעמוד מפניו והביא ג"כ מהך דערוה בעששית דראי' ע"י עששית וזכוכית ראי' מיקריא והביא עוד ראי' מקרא ואראה את ד' ע"י אספקלריא כדרשת חכז"ל יבמות (מ"ט ב') ואולם זו ראי' חלושה מאוד וע"ע שם ח"ב סי' פ"ב שאלה עדים שראו עובר עביר' בתוך מה שנצטייר במראה של זכוכית (שפיעגעל בל"א) כו' מהו תשובה קצת יש לברר זה מההיא דקידוש החודש (ר"ה כ"ד א' ראינוהו במים ראינוהו בעששית כו' אין מעידין עליו) כו' וע"ע שו"ת שבות יעקב סי' קכ"ו עש"ה וע' שערי תשובה או"ח סי' תכ"ו סק"א וכספק הנ"ל אי ראי' ע"י דבר אחר שמה ראי' יש להסתפק ג"כ בשמיעה ע"י דבר אחר כגון שמיעת קול שופר או מגילה ע"י כלי הטעליפאן שנתחדש בשנים הללו אי שמה שמיעה וע' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ"א תשובת הגאון ר' דוד אופנהיים ז"ל שהביא כלים המיוחדין לדיבור ומשמיעים קול על כמה וכמה מילין בריחוק מקום וכ' בפשיטות דמותר לדבר עם חבירו ע"י כלי זה בשבת אף דהחבר חוץ מתחום וכן בעומד בסוף תחומו ומדבר עם חבירו שבחוץ מתחומו ע"ש ואין דבריו שם מבוררים כ"כ ומקום הספק לכאורה מפאת שמוציא הקול חוץ לתחום ואולם דבר זה לכאורה גמ' ערוכה בשבת כ"ג ב' היתה (בהמתו) עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה כו' ע"ש דבעי למיסר רק משום גזיר' דילמא אתי לאתויי אבל לא משום שמוציא הקול חוץ לתחום, ובזכרוני מספרי המחקרים הטבעיים דאין הקול עצמו של המדבר הוא הבא לשומע ואך קול המדבר מרעיד חלק האויר שסמוך לו וחלק זה לסמוך לו וכן כסדר עד שנרעד חלק האויר שבאוזן השומע וא"כ אין כאן יציאת הקול חוץ לתחום כלל וגם לפי"ז כל השמעה תמיד רק גרם על' חולין ט"ז א' דכח שני גרמא בעלמא הוא והוי כל השמעה ע"י דבר אחר ותו אין לחלק בין השמעה סתם לע"י טעליפאן ואולם ר' יוחנן דס"ל דחסמה בקול הוי מעשה משמע דלא כנ"ל דגרמא הא לא הוי מעשה ע' שבת ק"כ ב' ומש"ש בגליון וע' גם בזה בשו"ת שבות יעקב שם ואולם אין לדון מהשמעה סתם להשמעה ע"י דבר אחר ממש כנועליפאן דהשמעה סתם אף דהוא ע"י גרמא היינו חלקי האויר המתנודדים זה מזה מ"מ הואיל ודרכה וטבעה בכך שפיר חשיבא שמיעה ולא דמי לנועליפאן דאין טבע ודרך שמיעה בכך בעצמותה ע' חילוק כזה ברא"ש ב"ק פ' הכונס סי' י"א לענין זורה ורוח מסייעתו עש"ה, ונזכרתי דבשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' מ"ה כ' שאלה חרש שמדבר ואינו שומע אלא ע"י שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות מהו תשובה נראה פשוט שחייב בשופר כו' והרי אמרו לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה