גליוני הש"ס זרעים קלח

עתה היינו בפדיון מע"ש הרי לא הי' יכול לרבות דא"א לו לתת מע"ש בתורת נדבה ואילו הי' מקדיש אז הי' הקדש דהוא סוג אחר ואיננו הקדישו שהוא מקדיש עתה למע"ש ובהקדישו זה הרי אין בידו לרבות ולכן שפיר אין הפדיון תופס ביותר כו', א"ר יוחנן הקדש פדייו ולא הוסיף חומש כו' א"ר הילא כו' ר' יונה בעי כמ"ד כנכסיו ברם כמ"ד אינו כנכסיו מה בין הקדש מה בין מע"ש (כצ"ל) פי' דר' יונה הבין הכוונה בדברי ר' הילא דעניין החומש אם מעכב בפדיון תלוי בזה דאם החומש מגוף הפדיון דאמרה תורה לפדות ד' בה' ראוי שיעכב ומשא"כ אם הפדיון רק בשיווי והחומש מצוה בפ"ע הוא לתת גם חומש אז אין לו לעכב בפדיון וע"כ זה הוא החילוק שבין הקדש למע"ש דהקדש יש לו תובעין פי' בעלים אחרים [כך הי' מבין ר' יונה דתובעין לאו דווקא רק הכוונה שיש לו בעלים אחרים] דהגבוה בעליו וא"כ הפדיון שעל ידו נעשה שלו הרי הוא עניין משא ומתן ממש שקונה דבר מן הגבוה בדמים וע"כ לא מיסתבר שאמרה תורה לקנות דבר ולשלם בעדו יותר משויו וע"כ גוף הפדיון וודאי רק בשיווי והחומש הוא מצוה בפ"ע דכך חייבה תורה לבעלים הפודאים וקונים הדבר מגבוה שיתנדבו להקדיש חומש הדבר והוא ככל שאר הקדישים דחייבה תורה והם גזה"כ וכך הוא כאן גזה"כ אבל הפדיון עצמו דהוא לקיחת וקניית דבר לא שייך לומר שאמרה תורה לקנות ביותר משויו ודו"ק היטיב מאוד ולכן גוף הפדיון רק בשיווי והחומש מצוה בפ"ע וע"כ אינו מעכב ומשא"כ מע"ש דהמע"ש עצמו ג"כ שלו והוא אוכלו ואין קונה בהפדיון דבר מן הזולת לעצמו והוא אך עניין פדיון הקדושה לא קניית דבר וע"כ בפדיון שפיר יש לנו לומר דקיצבה תורה שיעור פדיונו כך בחומש יותר ממה ששוה וכך גזרה דנפדית קדושתו רק בכך ודו"ק היטיב כי עמוק מאוד ושפיר גם החומש מן הפדיון ולכן הוא מעכב וע"כ הקשה ר' יונה דהתינח למ"ד מע"ש כנכסיו פי' ממון הדיוט ומשא"כ למ"ד ממון גבוה והוא באכילתו רק משלחן גבוה קזכי כאורח שאוכל את של גבוה וא"כ הרי הוא ג"כ קונה דבר מן הגבוה לעצמו והוא ג"כ קניי' ומה בין הקדש ומה בין מע"ש וע"ז א"ל ר' יוסי ג"כ ולא כבר אתמר טעמא הקדש יש לו תובעין כו' פי' דאמר לו ג"כ דמ"ט לא דייקת דר' הילא לא אמר בעלים רק תובעין ולא נתכוון כלל כהבנתך דהקדש יש לו בעלים אחרים ומע"ש אין לו בעלים אחרים רק כוונתו כלשונו ממש דהקדש יש לו תובעין היינו תובעין ממש גיזבר שיתבע אותו וליכא למיחש לדילמא פשע ולא יתן החומש שהרי הגיזבר יתבע אותו ולכן הוא פדוי ומשא"כ מע"ש שאין לו תובעין פי' תובעין ממש דאפי' הוא ממון גבוה מ"מ הרי אין שם מי שיתבע אותו דאינו מגזא דהקדש ואין גיזבר על מע"ש וע"כ איכא למיחש דאי אמרת דהוא פדוי יפשע אח"כ וישכח מלתת החומש ולכן אמרי חכמים דאין הפדיון חל כלל בלי החומש וע' ב"מ נ"ד א' ותבן כ"ז ביותר:

קעו) ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ג בסופה ר' אינייא כו', ע' רידב"ז ולענד"נ דבהך א"ר יונה כד שערית כו' צ"ל "אינייא" תחת "יונה" [ונשתבש הכותב לכתוב תחת אינייא יונה והוא טעות קרוב] וכך הוא הכוונה דר' אינייא סליק גבי ר' יונה והי' סלע של ר' יונה מונח לפניו ושאל לר' יונה איפרוק לך בהדין סילעא היינו האם רצונך להקנות לי סלע זה שאפדה בו לך מע"ש שלך [כדי להפטר מן החומש] א"ל אי בעי מינס נסא כלומר שהסכים וא"ל אם רצונך ליקח הסלע הזה קח ואני נותנו לך חזר ונסתה מיני' פי' שאחר הפדיון חזר ר' יונה ולקח הסלע חזרה מר' אינייא וע"ז א"ר אינייא כד שערית דעתי' דאילו נסתה לא הוה אמר לי כלום לפום כן יהבית יתה לי' פי' לפי ששיערתי דעת ר' יונה שאילו לקחתי הסלע לעצמי ולא הייתי מחזירו לו לא הי' אומר לי כלום התרעמות מדוע אתה לוקח הסלע לעצמך ע"כ נתתיו לו בהחזרה ומשא"כ מי שלוקח הסלע בחזרה ואילו לא יחזיר המקבל יתרעם ויקפיד עליו מדוע מחזיק הסלע לעצמו שנתנו לו רק בהערמה לעניין הפדיון להפטר מחומש אבל לא שיחזיקו באמת לעצמו] אזי הוכיח סופו על תחלתו שלא הית' ההקנאה תחלה הקנאה גמורה בלב שלם והי' רק שלוחו של הבעלים ויש חיוב חומש ונמצא שהוא מכשילו בההחזרה בביטול נתינת החומש וגם המע"ש עצמו אינו פדוי דהחומש מעכב בפדיון ע' לעיל ה"ב ומשא"כ אם אינו מחזירו לו שבידו לעכבו דהא באמת הקנה לו ומה שהי' בלבו רק להערמה זהו דברים שבלב ואין מבטל את ההקנאה וע"כ אם אין המקבל מחזיר אז אף שהנותן מתרעם עליו ואגמ"ל שלא נתן הנותן בלב שלם לא איכפת לן בזה ואין זה מבטל את ההקנאה וכמ"ש תוס' כתובות פ' נערה דלא שייך אומדנא במכיר' לומר דאדעתא דהכי לא מכר כיון דתלוי גם בדעת הלוקח ע"ש וכך כאן כיון דתלוי גם בדעת הזוכה והוא נתכוון לזכי' גמורה ע"כ אף דהוכיח סופו כו' דהנותן לא נתן בלב שלם רק להערמה אין זה מבטל את ההקנאה כיון דלא פירש הנותן כן שאין נותן במתנה גמורה והמקבל כיוון לקניין גמור ומשא"כ אם הנותן אומר להמקבל אח"כ להחזיר לו וגם המקבל מחזיר ואגמ"ל מב' הצדדים דלא נתכוונו מעולם לזכיי' גמורה שפיר מתבטלת ההקנאה למפרע דאגמ"ל דלא הי' הקנאה מעולם יהי' רק שליח כו' וע"כ אסור למקבל להחזיר רק או שיעכב או שבאם יחזיר יודיע לו דמעתה לא הועיל הפדיון שפדה עבורו כלל וצריך לחזור ולפדות בהוספת חומש ורק בר' יונה שביקשו ממנו בחזרה הוא שנתן לו סתמא לפי ששיער דעתו דהקנה באמת כדי להפטר מדינא מחומש ואילו גם לא הי' רוצה להחזיר לא הי' מתרעם עליו כלום ולכן החזיר לו באמת דמתנה חדשה הוא דיהיב וז"פ [וע' בכורות נ"א ב' חזיי' לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמי' פי' שהי' מחזיר עליו שיחזיר לו מעות פדיון הבן א"ל לא גמרת ויהבת מידעם ביש הילכך אין בנו פדוי ע"ש דרק הכהן בעצמו יכול להחזיר אבל אם זה מבקש ההחזרה אגמ"ל דלא גמר ויהיב כו' וכעניין זה הוא כאן בירושלמי דאם הנותן חוזר ולוקח אגמ"ל כו' ורק ר' אינייא בר' יונה דג"כ חזר ולקח שאני ר' יונה דידע בי' דגם אילו לא הי' מחזיר לא הוה אמר לי' כלום ובלב שלם הקנה באמת ומה שלקחו חזרה מתנה חדשה הוא שביקש ממנו ונתנה לו וז"פ]:

קעז) ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ו תני אל"ף כו', הוא משובש מאוד וכך צ"ל תני אל"ף חי"ת טי"ת רי"ש תי"ו תרומה [פי' דאם הי' כתוב אל"ף או חי"ת כו' הוא סי' שהוא תרומה] אל"ף קדמייתא [פי' דאל"ף הוא סי' לתרומה דאל"ף ראשונה באותיות וכך התרומה ראשונה לשאר הפרשות שבגורן], חי"ת חלבו [דבתרומה כתי' בהרימכם את חלבו], טי"ת טובו [והוא ג"כ כמו חלבו] רי"ש ראשית דתרומה הוא ראשית], תי"ו תרומה [בפשיטות דאות תי"ו ר"ת תרומה], מ"ם מעשר [והוא מעשר ראשון]. דלי"ת דמאי בישין שני (פי' דאם כתוב בישי"ן והוא כמו ביתי"ן דבירושלמי הדרך להחליף ת' בש' שמאלית ובי"ת דהוא שני שבאותיות סי' דהוא מעשר שני) פיש"ן פורקן שני (פי' דאם כתוב פ"א הוא נוט' פורקן והוא סי' דהוא פדיון מעשר שני) מ"ם עי"ן מעשר עני (ומ"ש מעשר עיר היינו דהי' כתוב מעשר עני בר"ת מ"ע וטעה המעתיק וסבור דהוא נוט' מעשר עיר וגם נשמט אות עי"ן לגמרי ותחת מ"ם עי"ן כתוב יו"ד מ"ם והיא טעות ומעתה כל הירושלמי כתיקנו רק שנתחלפו תיבות ממוקדם למאוחר וממאוחר למוקדם וגם נכפלו תיבות מלבד הך דיו"ד מ"ם דצ"ל מ"ם עי"ן ונשמט לגמרי תיבת עי"ן כנ"ל וגם אני חוכך דמ"ש בין סימני תרומה טי"ת הוא ג"כ טעות וצריך למחקו ומ"ש טי"ת טוב"ו צריך להיות מאמר בפ"ע שלא בתוך סימני תרומה ותחת טיב"ו צ"ל טב"ל וקרוב ליפול טעות להיות