גליוני הש"ס זרעים קלו

המחיצות כאילו עולות אהך דגוד אסיק מחיצתא בירושלמי שבת פי"א ה"ה:

קעא) דרבנן להקל, דהארכתי בזה בלקח טוב בכלל ממ"ר בדרבנן ובכמה דוכתי אי שייך דרבנן להקל, ע"ע ירושלמי מע"ש פ"ג ה"ה ניטמא בולד הטומאה ופדאו וחזר וניטמא באב הטומאה נאמר כו' עש"ה והיינו דכשנטמא בולד טומאה דרבנן א"כ כיון דמה"ת טהור אין תופס פדיונו מה"ת רק מדרבנן ויצא בעניין הדרבנן המעשר לחולין והמעות נתקדשו ובעניין הדאוריתא הוא להיפוך דאין הפדיון תופס והמעשר קודש והמעות חולין ונמצאו איפוא המעות קדושים מדרבנן וחולין מדאוריתא והמעשר קודש מדאוריתא וחולין מדרבנן וכשחזר אח"כ ונטמא המעשר באב הטומאה מעתה שייך בי' פדיון מדאוריתא גם על מעות אלו ואילו מדרבנן לא שייך בי' עוד פדיון כלל דמדרבנן הא כבר פדוי ואין בו קדושה עוד ולא תפיס פדיון וע"כ אם מעות הראשונות קיימות ומחללו עתה ג"כ על הראשונות הנה המעות האלה קדושות קדושה גמורה הן מדאוריתא והן מדרבנן דמתחלה נתקדשו מדרבנן ועתה נתקדשו מה"ת ומשא"כ אם מחללו עתה על מעות אחרים נמצא דמעות הראשונות קדושים מדרבנן ולא מדאוריתא והשניות קדושות מדאוריתא ואין קדושות מדרבנן וע"כ אין לוקין לא על הראשונות ולא על השניות דאין בשום אחת מהן קדושה גמורה, זהו כוונת הירושלמי בפשיטות ומבואר איפוא דרבנן להקל דיש קדושה בדבר מה"ת ומדרבנן אין בו קדושה ועוד יותר מזה דמהני זה להפטר ממלקות והוא חידוש גדול:

קעב) ירושלים אי קרוי מקדש. כבר הארכתי וע"ע ירושלמי מע"ש פ"ג ה"ו אמרה תורה פרטהו במקדש כו' ע"ש דקורא לירושלים מקדש:

קעג) בעניין העמדה והערכה, ע' תוס' בכורות כ"ו א' ד"ה התולש אי מהני העמדת הבהמה לצמר וקרן התלושין וע' ירושלמי מע"ש פ"ג ה"ו וחלב לאו כמיתה היא עש"ה:

קעד) לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינתא בכל יומא, גמ' סוכה מ"ה ב' וי"ל טעם מספר ל"ו עפ"י ירושלמי מע"ש פ"ד ה"א אין פודין מע"ש אלא עד שלשים וששה בשיווי ובפני משה דיכול להוסיף בפדיון עד אחד מל"ו בשיווי ותופס גם המותר ומשא"כ ביותר מאחד מל"ו כגון אחד מל"ה אינו תופס ע"ש ומשמע מזה דאחד מל"ו אין לו חשיבות לעצמו ומתבטל אל הל"ו דהוא קודש ונתפס גם הוא בקדושה ומשא"כ באחד מל"ה כבר יש לו חשיבות המציאות לעצמו ואינו מתבטל כו' וע"כ נ' דבאמת אין מציאות בעולם רק מה שהוא נטפל אל השי"ת מחויב המציאות וזולת זה אין ראוי להיות לו מציאות כלל ואך לש"ס ברכות ו' ב' שקול זה כנגד כל העולם כולו ע"ש א"כ כיון דצדיק אחד שקול ככל העולם לכן כיון דלא פחות עלמא מל"ו צדיקים נמצא העולם אחד מל"ו בצדיקים ולכן אין נפרד לעצמו ומתבטל אליהם ונתפס גם היא בקדושה ולכן יש לו מציאות ומשא"כ אילו היו רק ל"ה לא הי' מתבטל ואז לא הי' לו מציאות כלל וע"כ א"א שיהי' בעולם פחות מל"ו צדיקים דאל"כ לא הי' מציאות וקיום לעולם כלל ודו"ק היטיב מאוד וזה ג"כ עניין דמקבלי אפי שכינתא בכל יומא והיינו ג"כ דאין מציאות לשום דבר רק ע"י החיבור אל השי"ת מקור המציאות וע"כ כיון דיש ל"ו צדיקים והם מקבלי אפי שכינתא בכל יומא היינו שמתחברים תמיד אל השי"ת לכן גם העולם דהוא אחד מל"ו בהם ומתבטל אליהם יש לו חיבור גם הוא עי"כ אל השי"ת ע"י התבטלותו אליהם שהם מחוברים ולכן יש גם לו מציאות ומשא"כ אילו היו רק ל"ה כו' ודו"ק היטיב:

וי"ל דזה ג"כ עניין שיעור ט' קבין דטבילה במקוה מ' סאה דהוא ר"מ קבין דהם תתק"ס לוגין כבר כתבו ז"ל דהוא עניין ביטול במקוה ברי' בטילה בתתק"ס כמבואר בירושלמי ואולם ט' קבין דהוא ל"ו לוגין נ' דהוא ג"כ עניין ביטול וכירושלמי מע"ש הנ"ל דשייך גם עניין ביטול בל"ו וכנ"ל והם שניהם טבילה ונתינה עניין ביטול במספר הלוגין אלא דכ"א עניין ביטול לעצמו זה בתתק"ס וזה בל"ו:

קעה) ירושלמי מע"ש פ"ד ה"א תני בין ביוקר והוזלו כו' שנייא היא שהוא יכול להערים כו' פי' דכי היכא דרשאי להערים ולפוטרו מן החומש והיינו משום דכתי' בי' ברכה דהקילה תורה בפדיונו כדלקמן ה"ג ה"נ מקלינן בעניין יוקר וזול וע' לקמן ה"ג:

עוד שם הלכה הנ"ל, ריב"ל אמר אין פודין מע"ש אלא עד שלשים וששה בשיווי ע' פני משה ופירושו דחוק דאין מע"ש תופס יותר משויו זולת במה שא"א לצמצם המעות אבל בכיון אינו תופס כמבואר בכ"ד [וע' לקמן בפרקין בהלכה ב' מע"ש שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל] וע' רידב"ז גי' הגר"א ז"ל דמוחק תיבות "עד שלשים וששה" וכזה ג"כ קשה להגיה ונלענ"ד להגיה דתחת "בשיווי" צ"ל "בשלם" והוא מוסב על הקדום דאמו עד כדון מילה מקרטטא ולא טבא מקרטטא וטבא פי' דאכל בהיותו חתוך לא הי' שוה כלום צריך לפדותו כפי שויו כשהוא שלם ומחובר ומשא"כ אם הוא שוה מה גם חתוך א"צ לפדותו כפי שויו כשהוא שלם ע"ש ברידב"ז ד"ה אר"ח רבי הי' לוקח כו' וע"ז מייתי מימרא דריב"ל דאמר שיעור בזה דעד כמה נחשב שהוא שוה מה בהיותו חתוך שיוכלו לפדותו בזול כפי שויו חתוך ונתן שיעור בזה דאם שויו חתוך אחד מל"ו בשלם פי' דשוה חתוך אחד מל"ו מכפי שויו בהיותו שלם ומחובר אז רשאין לפדותו כפי שויו חתוך ומשא"כ אם אינו שוה רק אחד מל"ז בשלם הוי כאילו אינו שוה כלום לגבי השלם דאחד מל"ז הוא מועט ביותר וכלא טבא כלום דמי לגבי שלם וע"כ צריך אז לפדותו כפי שויו בשלם דייקא ודו"ק היטיב והנה גם לגי' שלפנינו עד שלשים וששה בשיווי י"ל ג"כ דהכוונה כן דאין פודן רק עד שלשים וששה בשיוויו עכשיו שהוא שלם ואו פודין אותו כפי שויו אילו הי' חתוך ומשא"כ אם שויו אילו הי' חתוך פחות מל"ו בשיוויו עכשיו שהוא שלם אז אין פודין אותו רק בשיווי' עכשיו שהוא שלם ודע דגם אם נגרוס כגי' הגר"א ז"ל אין פודין מע"ש אלא בשיווי נ' דג"כ א"צ למחוק לגמרי תיבות "עד שלשים וששה" רק נ' דתיבות אלו צריכים להיות לעיל אחר תיבת "וטבא" דצ"ל אחריו "עד שלשים וששה" והיינו דהירושלמי גופי' מפרש דאמר "עד כדון מילה מקרטטא ולא טבא מילה מקרטטא וטבא" וקמפרש דעד כמה מיקרי טבא יאמר "עד שלשים וששה" דאם שויו חתוך אחד מל"ו בשלם מיקרי טבא ומשא"כ אם הוא פחות מל"ו לא חשוב מידי וכלא טבא כלום דמי לגבי השלם וצריך לפדותו כפי היותו שלם וכנ"ל וזה נ' היותר נכון בזה:

וי"ל עוד דריב"ל ס"ל כתנא דבריתא דלעיל דתני בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו פודה כשער הזול וכמ"ש הפני משה וע"ז הוא דאמר ריב"ל אין פודין מע"ש אלא עד ל"ו בשיווי פי' דבזול והוקר אם השינוי בין שעת הזול דמעיקרא ליוקר דעכשיו הוא בל"ו דעתה שוה ל"ו פרוטות ובשעת זול דמעיקרא הי' שוה פרוטה מקלינן לפדותו כפי שעת זול דמעיקרא ומשא"כ אם השינוי עוד ביותר מזה דעתה שוה ל"ז פרוטות ומעיקרא הי' שוה פרוטה אזי כולי האי לא מקלינן בי' לפדותו בפרוטה דהוא אחד מל"ז בשויו עכשיו רק צריך לפדותו באחד מל"ו וזהו אין פודין מע"ש אלא עד ל"ו בשווי פי' דתמיד צריך לפדותו באחד מל"ו משיוויו עכ"פ ואפי' הי' לו שעת זול מעיקרא עוד בפחות מזה ודו"ק כי גם פי' זה קרוב בס"ד: