גליוני הש"ס זרעים קלב

ע"ש דמשמע דההוצאה על דבר אין נחשבת מתוכו דאל"כ בהוציא יותר מאכילתו הי' ראוי שיוחשב הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא כו' ומדאמרי' בהוציא הרבה ואכל קימעא דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל על כרחך דההוצאה דבר מבחוץ והאכילה ג"כ דבר בפ"ע ואין נחשבת ההוצאה מן האכילה ודו"ק היטיב וע"ש בגמ' פ' א' ההוא איתתא דנפלי לה ד' מאה זוזי כו' אפיק שית מאה כו' ע"ש דמבואר דרק כיון דאכל קרנא ה"ל הוציא ולא אכל ומשא"כ אילו הי' הזוז שאכל פירות הי' נחשב ג"כ הוציא ואכל ואין נחשבת ההוצאה מן האכילה דא"כ הא הו"ל לא אכל וכנ"ל ובאתי רק להעיר:

ואולם מל' הירושלמי בפשיטתו אותן חמשים רבוא כמו שהן ברשותו (ע"ש בפני משה דפי' דזה פשיטות הירושלמי) משמע לכאורה דהספק הי' להיפוך דגם חמשים כו' אינן ברשותו וע"ז פשיט דחמשים הן ברשותו עכ"פ דלפי מה שפירשנו דהספק אם כל המאה ברשותו או רק חמשים הו"ל לירושלמי לומר אינן ברשותו אלא חמשים רבוא ומדאמר אותן כי' כמו שהן ברשותו משמע דהספק הי' גם על החמשים דאינן ברשותו וזה צריך טעם באמת דמדוע נסתפק לומר כן הא עכ"פ חמשים יהיו לו ומדוע לא יוחשבו ברשותו ואולי כיון דאין יכול להעלות סתמא רק צריך הוצאה יש סברא דחשיב אינו ברשותו וכמו דבר שצריך לעמוד עליו בדין דחשיב אינו ברשותו וכך דבר הצריך הוצאה ואולם לפי"ז מדוע נקט והי' יכול להוציא חמשים רבוא הם גם ביכול להוציא פרוטה ויעלם הרי ג"כ יש חסרון הוצאה וראוי שיוחשב אינו ברשותו ואולם חמשים רבוא הוא מספר הרגיל בירושלמי וע' לקמן פ"ד ה"א אמר ג"כ והוא בעי מיתן חמשים רבוא ע"ש בפני משה ואולם הדרך לנקוט כן רק במקום דהכוונה לנקוט ריבוי והפלגה ואז מפליג לנקוט חמשים רבוא אבל כאן אדרבה הא ק' מדוע בעי לנקוט הפלגה כלל הלא גם פרוטה הוא ממון וחשוב מחוסר הוצאה וה"ל למינקט בעייתו אפי' בצריך פרוטה להוציא ואולם י"ל דנקט גם כאן חמשים רבוא לרבותא דאפי' בצריך להוציא הרבה ג"כ מספקא לי' דלא חשיבא ההוצאה חסרון וחשיב שפיר ברשותו אף דמחוסר הוצאה [ודע דפי' הפני משה דהא דאמר אותן חמשים כו' הוא פשיטות האיבעי' ג"כ אינו מוכרח רק י"ל דהכל מן האיבעי' וה"ק ר' יונה בעי נפל כיסו כו' והי' יכול להוציא חמשים רבוא להעלותן אותן חמשים רבוא כמי שהן ברשותו או לא ודו"ק]:

והנה י"ל עוד עניין הספק דירושלמי דנהי דיכול להעלותן ע"י הוצאת חמשים רבוא מ"מ יש לדון שלא יעשה כן לאבד חמשים רבוא מזומנים דיחוש שמא לא יעלה בידו להעלותן גם אחרי עשיית ההוצאה ואף דאיירי דוודאי יכול להעלותן דאל"כ לא הי' ראוי שיוחשבו באמת ברשותו מ"מ יש אפשריות דמדינא לא וחיישי' לי' וחשיב יכול להעלותן ועכ"ז הוא עצמו יחוש גם לאפשריות רחיק ולא ירצה להוציא חמשים מזומנים עבור העלאת המאה דשמא יתהווה איזה דבר מפריע ולא יעלה בידו להעלותם וכיון דהוא עצמו לא יעשה כן בפועל להעלותם תו ממילא הא אינם ברשותו באמת גם מדינא דהא סוף סוף בפועל לא יעלם ואין להם להחשב ברשותו אף דיכול להעלותם כיון דצריך הוצאה הוא לא יעשה כן ולא יוציא ודו"ק היטיב ולפי"ז י"ל ג"כ דהיינו טעמא דנקט חמשים רבוא והיינו למאי דאמרי' בירושלמי שביעית פ"ז ה"ב מוטב ליתן לי' אחד בוודאי ולא שנים בספק ע"ש פי' הפני משה דפי' דמוטב לאדם דבר אחד וודאי משנים בספק וא"כ מדנקט הירושלמי אחד ושנים ולא אחד ושלשה או מוטב ליתן לי' מעט בוודאי ולא הרבה בספק י"ל דרק הכפילות על הדבר מוטב אצלו אחד הוודאי ולא שנים של ספק ומשא"כ להוציא מועט על אפשריות מרובה ממנו יותר מן הכפל שפיר הדרך להוציא וע"כ גם כאן רק חמשים מזומנים עבור העלאת המאה הוא דלא יוציא ומשא"כ פחות מחמשים להעלות מאה שפיר יוציא וליכא איבעי' כלל דשפיר הוא ברשותו אם צריך להוציא רק פחות מחמשים ובחמשים הוא דמספקינן דלא יוציא ודו"ק היטיב [ועכ"פ לפי הנ"ל דהספק של הירושלמי רק על חמשים אבל כל המאה וודאי אינן ברשותו ולפי' הפני משה פשיטות הירושלמי הוא כן וא"כ עכ"פ צ"ל דההוצאה שעושה נחשבת מתוך המאה לא הוצאה מבחוץ וזה ק' מש"ס כתובות הנ"ל וכנ"ל ויש לחלק בדברים ואין להאריך יותר]:

קנא) קדושה שני' אי קלישא מקדושה ראשונה, ע' ר"ן מגילה פ' בני העיר דף רס"ה ע"א מדפי הרי"ף עש"ה והארכתי כבר בכמה דוכתי וע' ירושלמי מע"ש פ"א ה"ב הגע עצמך שנשפך הדם כו' ע"ש בפני משה דכ' דבמעות אין קפידא כמו במע"ש עצמו ואולם באמת אין פירושו נ' רק הטעם פשוט דבהמעות אם בא עתה לקנות חטין ללחמי תודה כדין מעות מע"ש לקנות בעדו שלמים ותודה קרוי' שלמים ולחם טפל לתודה ולכן יכול להביא במעות מע"ש ג"כ לחמי תודה] הרי פקע מהחטין מיד קדושת מעשר כדאמר שם דבלקיחתו בהמה לשלמים ממעות מעשר פקע מהבהמה קדושת מעשר עם הלקיחה שנעשית שלמים וכך כאן עם הלקיחה שמתקדשין החטים הקדש ללחמי תודה פקע מינייהו קדושת מעשר ולכן אפי' יושפך הדם אח"כ הרי לא יהי' איבוד למעשר כ"א ללחמי תודה אבל בהמעשר עתה אינו מאבד כלום ומשא"כ בחטי מעשר שני שאם יביאם ללחמי תודה לא פקע מינייהו קדושת מעשר ואם יושפך הדם כו' יהי' איבוד לקדושת מעשר שפיר יש לנו לחוש להאיבוד דלא התיר' תורה איבוד המעשר רק בקניית בעדו שלמים דאפשר שיהי' בו איבוד בשפיכת הדם כו' ושלמים לחוד ומעשר לחוד והתיר' תורה אפשריות האיבוד רק אחרי הפקע קדושתו היינו דהתיר' להחליף קדושתו בקדושה אחרת דשלמים שאפשר שיהי' בה איבוד אבל לעשות דבר של אפשריות האיבוד בקדושתו בעצמו לא התיר' תורה וז"פ וע"ש בכל הסוגי' וברידב"ז ד"ה ר"י בשם ר' יוחנן ותבין דברינו אלה ביותר:

קנב) משלחן גבוה קזכי, מה שכתבתי כבר במקומות רבות דאכילת כהנים ובעלים בקדשים לא חשיבא אכילת הדיוט רק אכילת גבוה כביכול הואיל ומשלחן גבוה קזכי וחשיב אכילת מזבח ע' ירושלמי מע"ש פ"א ה"ב ויביא מן החטין התרומה לכהן והשאר לבעלים מפני מה אינו מביא ומשמע דהאכילה אכילת הדיוט דאל"כ הא אף דהתרומה לכהן כו' מ"מ הרי הא אכילת מזבח לא אכילת אדם ואילו במע"ש הרי המצוה שיהי' אכילת אדם ואולם אין זו ראי' דממ"נ לר"מ הא מע"ש ממון גבוה ומע"ש גופי' בשלחן גבוה קזכי כמבואר ברש"י קידושין כ"ד א' ע' אתוון דאוריתא כלל ב' וא"כ במע"ש גופי' האכילה אכילת גבוה כיון דמשלחן גבוה קזכי [ואף די"ל דשתוחשב האכילה אכילת גבוה מפאת משלחן גבוה קוי שייך רק בדבר שיש בי אכילת גבוה היינו בקרבנות דיש דם ואימורים למזבח אזי גם השירים הנאכלים לכהנים ובעלים חשוב אכילת מזבח ומשא"כ מע"ש דנאכל כולו לבעליו ואין ממנו למזבח כלל מ"מ אין זה מוכרח וי"ל שפיר דכל דהאכילה משלחן גבוה כו' הויא לה כביכול אכילת גבוה וע' אתוון דאוריתא שם] וא"כ הא א"צ כלל במע"ש אכילת הדיוט ואי לר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט א"כ ר' יהודה הא ס"ל דהמקדש בחלקו מקודשת וא"כ בקרבן גופי' לאו משלחן גבוה קזכי והוא אכילה הדיוטית שפיר גם בתודה ואולם למ"ד בירושלמי שם ה"א דאף לר' יהודה דהמקדש בחלקו מקודשת היינו רק מחיים לא יתכן זה ואמנם ר' חיננא דכאן בהלכה ב' הא אין מוכרח לסבור כמ"ד הנ"ל שם וז"פ:

קנג) ספק ממון להקל אם הוא תורת וודאי דנחשב וודאי הממון שלו כיון דא"א להוציא מספק ע' מה