גליוני הש"ס זרעים קל

שנאסרת לעלמא מחמתו, כבר הארכתי מתוס' קידושין י"ט ב' סוף העמוד דייעוד לא הוי דבר שבממון ומהרשב"א שם ו' ב' ארך דארווח לה זימנא דהאשה אינה חשובה ריבית דאינה ממון ומרא"ם ב"מ פ"ק במקדש בשט"ח ומוחל דנחשב הממון שקיבל (היינו האשה המתקדשת) פרוטה הואיל ואשה מתקדשת בפרוטה ומסמ"ע חו"מ דקידושי כסף הוא שיווי המקח וע"כ דהאשה חשובה שיווי ממון ומרשב"א גיטין סוגי' דנתינה בע"כ דהאשה היא קניין כסף ועוד מכ"ד וע"ע ירושלמי מע"ש פ"א ה"א וכל שהוא אסור למוכרו אסור לקדש בו והתנינן כו' עש"ה ונ' דמחולקין בזה ג"כ המקשן והתרצן דהמקשן ס"ל דהאשה לא חשובה ממון ולכן אף שאסור למכור מ"מ מותר לקדש דאין הקידושין מכיר' דמכיר' הוא שמוכר בעד כסף והאשה לא חשובה כסף וע"ז הביא ראי' מדלא נשנה בשום מקום דאסור לקדש בדמי שביעית ואף דאסור למכור וע"ז תי' התרצן דלא הוצרך זה להשנות דכיון דנשנה דאין קונין עבדים א"כ ה"ה אשה בכלל דהוי כקונה שפחה דהאשה היא בפשיטות קניין ממון והיא ממילא בכלל המשנה דאין קונין עבדים ודו"ק היטיב:

קלג) הכל מעלין לירושלים, אם הוא מצוה לעלות לירושלים מי שדר בא"י, ע' ירושלמי מע"ש פ"א ה"א כדי שיהו הכל זקוקים למחיצתן משמע דהוא מצוה:

קלד) ירושלמי מע"ש פ"א ה"א עבר ומשכן עבר והרהין כו' ייבא כהדא כו' ר' יעקב כו' מן מה דתני אין ממשכנין אותו ולא מרהינין אותו הדא אמרה עבר ומישכן עבר והרהין קונסין בו, פי' דהספק הי' אי אמרי' דכיון דאמור רבנן שאסור למשכן ולהרהין אי עביד לא מהני או אף דאסרו הלכתחלה מ"מ בעבר מהני וע"ז פשיט ר' יעקב כו' מגוף הבריתא דתני דגם למשכן אסור והחילוק שבין ממשכן למרהין דממשכן הוא שיש לו אצלו חוב ובא למשכן המע"ש שלו ע"י ב"ד בחובו ומרהין הוא שהוא בעצמו לוה מעות על מע"ש שלו שנותן המע"ש למשכון בשעת הלואה וע"כ הפשיטות דאי אמרת דיש רק איסור לעשות כן אבל שייכות חלות עניין השיעבוד על מע"ש יש ולכן בדיעבד בעבר כו' חל השיעבוד ומה שעשה עשוי ונעשה המע"ש ממושכן ומשועבד לחוב א"כ לעניין ממשכנין כיון דכבר הוא חייב לו ממון א"כ ממילא הא חל השיעבוד של החוב גם על המע"ש שלו ומדוע אין ממשכנין הא מע"ש של עצמו הוא נוטל דהא ממילא חל עליו שיעבוד חובו ובשלמא להרהין שייך לומר דאסרו לעשות כן ואם בא ללוות מעות ילוה ולא יתן המע"ש במשכון אבל אם הוא חייב מכבר וכל נכסיו משתעבדין ממילא א"כ אם יש שייכות שיעבוד גם על המע"ש א"כ הא מאיליו נשתעבד ומדוע לא יגבה המלוה ממע"ש וא"כ מן מה דתני תרתי דאין ממשכנין ואין מרהינין א"כ מהך דממשכנין יש לדקדק דאין כלל חלות שיעבוד על מע"ש דהוציאוהו מרשותו לעניין זה ועשאוהו לאינו שלו כלל לעניין זה שיהי' משועבד לחובותיו וא"כ כיון דאין עליו שייכות שיעבוד כלל א"כ הא ממילא גם בדיעבד לא מהני אפי' עבר ומישכן והרהין דא"א לו לשעבד המע"ש דאינו שלו לעניין זה ולא חייל עליו שיעבוד כלל ודו"ק היטיב מאוד:

קלה) כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ, אי אמרי' גם בדרבנן ע' ירושלמי מע"ש פ"א ה"א עבר ומשכן עבר והרהין כו' וש"ס כתובות פ"א ב' כיון דאמר רבנן אי ליזבון אי זבון לא הוי זביני' זביני כבר הובא:

קלו) מע"ש למ"ד ממון גבוה הוא לכאורה ראוי לומר דאם מת אין היורשים יורשים אותו דהא לא הי' של אביהם ורק אם הוא ברשותם מאיליהם זוכים בו ואם הוא ברשות אחד מן היורשים הוא לבדו זוכה בו ואולם בירושלמי מע"ש פ"א ה"א האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה משמע שטחיות הדברים דאיתי' בירושה וכבר הבאתי ש"ס גיטין מ' א' איסורא לברי' לא מורית וש"ס נזיר ל' ב' בבן דמגלח על נזירות אביו אם הוא בתורת ירושה ע"ש:

קלז) קלב"מ ש"ס ב"ק ע' ב' דאע"ג דאי תבעה לי' בדינא לא אמרי' לי' זיל הב לה מ"מ הוי אתנן, ע' ירושלמי מע"ש פ"א ה"א מכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין אין אלו חליפין:

קלח) אומדנא, ע' ירושלמי מע"ש פ"א ה"א וליידא מלה אמר הא לך יין שאין לי שמן כו' ע"ש ומשמע דאילו לא הי' אפשר לפרש כן אז הל' הא לך יין שאין לי שמן מחייב בדין שיתן לו שמן עבור היין אף שלא אמר כלל שנותן לו היין עבור שיתן לו שמן רק אמר שאין לו שמן וזה רק אומדנא דכוונתו שאין לו שמן והא לך יין ותתן לי שמן ועכ"ז היו מוציאין השמן ממנו בדין עבור האומדנא הזאת ומשמע דבאומדנא ברורה מוציאין ממון:

קלט) גמ' שבת ס"ב ב' אנשי ירושלים אנשי שחץ היו אדם אומר לחבירו במה סעדת היום בפת ממילה כו', היינו שהיו מדברים דבריהם דרך רמז ונותנים כינוים אחרים לדבר לשידע חבירו למה כוונתו אף שאינו מזכיר הדבר בפירוש ודוגמתו ירושלמי מע"ש פ"א ה"א הי' אומר אדם לחבירו מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ והוא יודע שהוא בכור כו' ע"ש בפני משה:

קמ) ירושלמי מע"ש פ"א ה"א הי' חומר לו מן והי' יודע שהוא מע"ש כו' פי' דכמו דמן הי' לחם מן השמים וניתן להם שיהי' שלהם לגמרי אף ליתנו במתנה לאחר כך מע"ש אף דהוא קודש וכמו לחם מן השמים מ"מ ניתן לבעלים לגמרי שיוכלו ליתנו גם לאחר במתנה:

קמא) בעניין ביטול ברוב. מה שכתבתי בבית האוצר ח"ב ערך "ביטול ברוב" בסופו (אות י"ט) דאי אין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק דרבנן א"כ מדוע המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הא יש לו בו מה"ת זכות הביטול וצ"ל דכיון דאין לו בו שום הנאה לכן זכות הביטול דאינו הנאה רק לאחר הביטול יוכל ליהנות בו אבל הביטול עצמו אינו הנאה לכן לא חשוב זכות הביטול עצמו ממון ואינו נותן לה ממון ואינה מקודשת ואולם יש ספק בזה בירושלמי מע"ש פ"א ה"א אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זה שתתקדשי בו לאחר שחיטה מאחר שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר או לאחר שחיטה וה"ז הספק הנ"ל דמחיים אין לו בו דבר דהוא ממון גבוה ורק לאחר שחיטה נעשה שלו אלא דבידו לשחוט והשחיטה עצמה אינה הנאה רק שלאחר השחיטה יוכל ליהנות בו וקבעי אי זכות השחיטה עצמו חשוב ממון וחשיב זה הזכות ממון מחיים ויכול לקדש בו מחיים וחלו הקידושין מחיים [וכוונת שתתקדשי לי בו לאחר שחיטה הכוונה שתתקדשי עכשיו בהנאה שיהי' לך בו לאחר שחיטה לא שהחלות של הקידושין יהי' רק לאחר שחיטה ויכול לקדש עכשיו בהנאה שלאחר השחיטה כיון שבידו לשחוט והוי זכות השחיטה שיוכל ליהנות אח"כ על ידו הוא עצמו ממון ויכול לקדש בו עכשיו וע"כ גם באיסורי הנאה דכוותה יכול לקדש עכשיו בהנאה דלאחר הביטול כיון דבידו לבטל והוי זכות הביטול שיוכל ליהנות אח"כ על ידו הוא עצמו ממון ג"כ ויכול לקדש בו עכשיו] א"ד אין זכות השחיטה ממון כיון דאין השחיטה הנאה ולאחר השחיטה דיוכל ליהנות אז הוא שהיא שלו ויכול לקדש רק או וכך גם באיסורי הנאה רק אחר הביטול נעשה שלו ואפשר אז לקידושין לחיל אבל כ"ז שאסור בהנאה ולא נתבטל שפיר אין חלות לקידושין ושפיר תנן דמקדש באיה"נ אינה מקודשת ואולם גם לצד סברא דירושלמי דחלין קידושין מחיים הרי ג"כ רק באומר משכי כו' שתתקדשי לי בו לאחר שחיטה היינו שתתקדשי עכשיו בהנאה שיהי' לך בו אחר שחיטה אבל במקדש בו סתמא מחיים הא גם לצד סברא זו אינה