גליוני הש"ס זרעים יג

שם ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל ד' אות ט' ואות י"ג וע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' מ"ד וע' רי"ף כאן דבציבור לא שייך הך דלואי שיתפלל כו' משום דאין ציבור מביאין נדבה וע' בעה"מ ומלחמות מה שדנו בזה מעולת נדבת ציבור הבאה מן המותרות וע' רמב"ן עה"ת ויקרא פרשה א' פסוק ב' ד"ה אדם כי יקריב מכם קרבן דדבריו שם דלא כמ"ש במלחמות כאן ועש"ה:

שם התם גברא בר חיובא הוא ורבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת, כ"ב ע' שו"ת הלכות קטנות סי' ס"ב דכ' א"נ כו' וצ"ע דהא מפורש הטעם בכאן רק משום טורח כו' אולם בירושלמי במכלתין פ' אין עומדין על המשנה והבדלה בחונן הדעת, כמה דאת אמר אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ודכוותה אסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל ע"ש נוסח דפוס וויניציאה ומש"ה תיקנו הבדלה בתחלת חונן הדעת הואיל ומתחיל לומר ברכות אמצעיות דהם בקשת צרכים וזה אסור עד שיבדיל עש"ה בירושלמי ומוכח דבקשות י"ח אסורות בשבת משום תביעת צרכים בשבת וע"ע שאילת יעב"ץ סי' ס"ד וע' ס' הפרדס לרש"י סי' ד' דהביא ג"כ ירושלמי הנ"ל ולא דברי הבבלי כאן ואולם לדברי הפרדס שם י"ל דדברי הירושלמי והבבלי מתאימים יחד עש"ה ותבן וע"ע שו"ת מהר"ם בר ברוך החדשות סי' תר"ג עש"ה וע"ע שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ל"א:

שם תוד"ה והרי כתבו וא"ת כיון דלא ידע טעמא דבסמוך יקשה גם לרבינא מה לי ק"ש וברכות המזון יותר מתפלה וי"ל דלרבינא ניחא כו' כ"ב י"ל עוד מטעם אחר דלרבינא ניחא עפ"י גמ' שבת י"ב ב' לעולם אל ישאל אדם צרכיו בל' ארמי שאין מלאכי השרת נזקקין לל' ארמי כו' ובתוס' שם הקשו שהרי אפי' מחשבה שבלב יודעים ע"ש ובס' חידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל שם כ' וז"ל אע"ג דאפי' מחשבה שבלב יודעים מ"מ הלשון אינם יודעים ואין מלאכי השרת נזקקין אלא ללשון לא למחשבה וראי' שאם התפלל במחשבה לבד אין זה תפלה כלל ואין להקשות למה לא ידעו להבין שאר לשון כמו שיודעים מחשבה שבלב דאין זה קושיא דמחשבה שבלב יודעים מפני שיודעים מלאכי השרת עניין האדם והמחשבה שלו הוא ג"כ מן האדם אבל הלשון איננו מן האדם רק הוא דבר הסכמיי שכך הוסכם לדבר בל' זה ואין מלאכים מבינים דבר כזה שהוא דבר הסכמיי שאין שייך לאדם כלל [ורק לשון הקודש דהעולם נברא בלה"ק והוא ל' טבעיי לאדם ומתייחס לו בעצם לא הסכמיי ולכן שפיר יודעים אותו כיון שהוא טבעיי ועצמיי לאדם וע"כ הוא ג"כ עניין האדם ויודעים אותו כיון שיודעים עניין האדם ורק שאר לשונות דהם רק הסכמיות לא טבעיות ועצמיות אין עניינם עניין האדם וע"כ אין יודעים אותם, כן צריך להוסיף בהבנת כוונתו] עכ"ל ז"ל וא"כ לרבינא הרי החילוק פשוט דבתפלה לא חייבו להרהר לפי שאין מלאכי השרת נזקקין למחשבה רק לדיבור וכמ"ש ז"ל ולא דמי לק"ש ובהמ"ז דשם לא שייך זיקוק מלאכי השרת ותדע דלא אמרו לעולם אל יקרא אדם ק"ש ולא יברך בהמ"ז בל' ארמי אף דגם הם נאמרים מדינא בכל לשון כתפלה והיינו משום דבק"ש ובהמ"ז לא שייך עניין זיקוק מלאכי השרת כיון שאינו תפלה ובקשה דלא שייך עניין זיקוק רק בתפלה ובקשה לומר שאין מזדקקין לבקשתו וכמובן ורק לר' חסדא שפיר פריך כיון דלדידי' בכל מקום הרהור אינו כלום ורק משום שלא יהא יושב ובטל הוא דחייבו א"כ יש לחייב שפיר גם בתפלה בשביל שלא יהא יושב ובטל ודו"ק ונכון בס"ד:

שם ב' מניין שאין היחיד אומר קדושה שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, נ"ב ע' שו"ת הר"י מגא"ש סי' קל"א, וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קס"ג דיש שם דברים תמוהים דכ' לעניין נשבע שלא לעבור לפני התיבה דאין השבועה חלה משום דה"ל נשבע לבטל את המצוה וז"ל אבל בכאן כו' שהשבועה לא הית' אלא לעבור לפני התיבה ונראה שהוא מ"ע מה"ת שהרי לעבור לפני התיבה אינו אלא להוציא הרבים ידי חובתן בדברים שבקדושה ובקריאת התורה ושתיהן מה"ת שהרי בדברים שבקדושה אמרו בפ' מי שמתו מניין שאין היחיד אומר קדושה שנא' ונקדשתי כו' ודין קריאת התורה מ"ע מה"ת היא וא"צ זה לפנים שאפי' ברכת התורה לפני' היא מה"ת כו' וכיון שלעבור לפני התיבה יש בו מצוה מה"ת להוציא הרבים בדברים שבקדושה ולקרות את התורה א"כ הנשבע שלא לעבור לפני התיבה כנשבע שלא לעשות סוכה כו' עכ"ל ז"ל וכל דבריו צ"ע דדרש דונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשרה עיקרו הוא לעניין קידוש השם דבעי' עשרה בסנהדרין ע"ד ב' וממילא שמעינן מינה נמי למילי דקדושה דרבנן כקדיש וקדושה דניבעי ג"כ עשרה מדרבנן אבל איך אפשר שיהי' צירוף עשרה הצריך לקדיש וקדושה דאוריתא אם כל חיוב אמירת קדיש וקדושה אין לו עיקר מה"ת כלל, וגם מ"ש דקריאת התורה הוא דאוריתא אינו מובן דמה"ת היא רק מצות ת"ת ילמוד מה שילמוד בין ביחידי בין ברבים וקריאת התורה בעשרה הכל רק מתקנות משה ונביאים ועזרא מלבד פ' זכור ופרה דהזכירו תוס' וראשונים לעיל י"ג א' היותו דאוריתא וגם זה תימא אבל קריאת התורה סתם וודאי לאו דאוריתא, ומה שהביא ראי' מברכת התורה אינו מובן כלל דברכת התורה היא על ת"ת ומצות ת"ת וודאי הא דאוריתא היא מצוה מפורשת וחביבה מכל המצוות ואין צריך לראי' מן הברכה אבל מה ראי' מברכת התורה לקריאת התורה סוף דבר כל דבריו תמוהים אצלי מאוד, ונזכרתי דבירושלמי פ' שלשה שאכלו הלכה א' א"ר שמואל בר אבדימא לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים ואם לרבים אפי' בינו לבין עצמו לא יברך א"ר אבא מרי כו' עשאוה כשאר כל מצותי' של תורה מה שאר כל המצוות טעונות ברכה אף זו טעונה ברכה ע"ש במפרשים דפירשו דחיוב ברכת התורה מה"ת היא רק בקריאה בתורה ברבים ומשא"כ ברכת התורה דיחיד הלומד היא רק בתורת ברכת מצוה כשאר כל המצוות דטועונות ברכה מדרבנן והלימוד מקרא על ברכת התורה הוא רק על קריאת התורה ברבים עש"ה וא"כ לסברא דירושלמי הנ"ל תתכן שפיר ראיית התשב"ץ דאם חייבה תורה ברכה אל הקריאה ברבים כ"ש דגוף הקריאה היא מחויבת מה"ת ואולם שיטת הבבלי אינה כירושלמי הנ"ל וגם לירושלמי אין הראי' מוכרחת דחיובא דקרא הוא רק שאם יקראו ברבים יברכו אבל אין ראי' מזה עדיין שגוף הקריאה ברבים הוא חיוב וצ"ע:

שם והאמר ריב"ב מניין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנא' והודעתם לבניך וגו' וסמיך לי' יום אשר עמדת וגו' מה להלן בעלי קריין אסורין כו', נ"ב ע' ס' הפרדס לרש"י סי' קע"ט ז"ל והרואה קרי ביוה"כ יורד וטובל כו' ק"ו ומה טיט וצואה שאינה אלא מיאוס רוחץ כדרכו שכבת זרע שכתוב בו ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגו' לא כ"ש שחייב לטבול וכן שאר ימות השנה טובל משום נקיות ומשום קידוש השם בפני גוים עכ"ל ומ"ש ומשום קידוש השם כו' אינו מובן ובזכרוני עוד מאיזה ראשון דנזכר בו טבילת קרי