גליוני הש"ס זרעים קכב

אי אוירו של דבר כדבר וע"ע ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ד בפני משה ד"ה עלה לראשה דאויר חצר אינו כחצר לקבוע למעשר וע"ש בירושלמי זרק את הראשונה למעלה מאויר עשרה כו' עש"ה:

טו) חדר"ג דנישואי ב' נשים, מה שדנתי בתשובה לעניין נשתטית ונשא אחרת ואח"כ נשתפה הראשונה אי מותר לו לקיים שתיהן דהראשונה הא נשא בהיתיר וכשנשא השני' הית' הראשונה שוטה וג"כ נשאה בהיתיר וע"כ אף דנשתפית עתה הראשונה אינו מחויב לגרש, ע' דמיון בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ד נתגלגלה מאילי' מהו מחזרתה ע"ש בפני משה דהוא דמיון פלאי דשם ג"כ כשלקט הראשונה היתה אחת וכשנתגלגלה הראשונה מידו ולקט השני' הית' ג"כ רק אחת ולכן גם אח"כ שהראשונה חוזרת לידו אין מפסיד מה שיש לו ב' ואין ריבוי שלהן קובע עש"ה:

טז) אם למקרא או למסורת, ע' ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ד פלוגתא דר' יהודה ור"ש אי אזלי' בתר קרי אשר לו חומה או בתר כתי' אשר לא חומה [ופי' הירושלמי שם פשוט דר"ש דריש אשר לא חומה לרבות בית הבנוי בחומה דאע"ג דהוא אין לו חומה עוד ואפ"ה הוא בכלל בתי העיר חומה]:

יז) בעניין יש שיעור למים, מה שהבאתי בזה בס' ציונים לתורה מתוס' מעילה דלמ"ד יש שיעור למים אין מועלין רק בשותה כל הג' לוגין יל"ע מירושלמי דמאי פ"ז ה"ד מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין עש"ה:

יח) תכ"ד, בתמורה לא מהני חזרה תכ"ד הואיל ולא מהני שאלה, ע' תוס' נזיר ט' א' וע' ירושלמי דמאי פ"ז ה"ו ומש"ש ואין אדם נשאל על תרומתו צ"ל תמורתו וע"ש בירושלמי כולה סוגי' לעניין חזרה תכ"ד:

יט) ח"ש, דלר"ל אסור מדרבנן והיינו דאסרו גזיר' אטו שיעור ודוגמתו בירושלמי קידושין פ"א ברציעה שמא ירצע יותר מכרשינה ובש"ס כריתות י"ג א' התירו לאשה עוברה לאכול פחות מכשיעור כו' ע"ש אי גזרי' פחות מכשיעור אטו שיעור וע' ירושלמי דמאי פ"ז ה"ח שלא יבא לידי רביעית כו' עש"ה:

כ) ירושלמי שביעית פ"א ה"א הרי פרשת המילואים הרי פרשת דור המבול הרי אין עתידין לחזור מעתה יעקרו אותן מן המשנה, פי' ולמה הוזכרו במשנה דיני מלואים מנחות ע"ח א' המילואים היו באין כו' ושם ב' במשנה וכן איל המלואים כו' וכן דור המבול הוזכר במשנה עדיות פ"ב מ"י משפט דור המבול י"ב חודש:

כא) מצות מילואים, דנחלקו הראשונים אי נוהגת לדורות וע' אריכות בזוהר הרקיע להתשב"ץ וצ"ע דהדבר מבואר בירושלמי שביעית פ"א ה"א דפרשת המילואים אין עתידה לחזור ע"ש:

כב) תוספת שבת אם הוא דאוריתא, ע' ירושלמי שביעית פ"א ה"א מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה ע"ש דמבואר דתוספת שבת אינו מה"ת:

כג) קצירת העומר, ע' ירושלמי שביעית פ"א ה"ג דאי עומר בא מח"ל ע"ש ברידב"ז ד"ה אין צריך לומר כו' גי' הגר"א ז"ל] והיינו אי חדש בח"ל דאוריתא אזי אין קצירת העומר מצוה ומשמע דכיון דגם קצירת ח"ל כשר ובח"ל א"א שיהי' מצוה וא"א שיהי' מצוה רק ההקרבה שהיא במקדש וצריך ביאור מדוע וצ"ל דבאמת כיון דהוא קרבן הוי המצוה רק ההקרבה ורק בא"י דיש לה כולה עניין מזבח כמו שהארכתי במ"א וע' ש"ס שלהי כתובות כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח לכן אפשר שתהי' הקציר' מצוה וחשיבא הקציר' מן ההקרבה והתחלתה ומשא"כ בח"ל דאין לו עניין מזבח א"א שתהי' הקציר' מצוה מצד עצמה דאין ראוי להיות מצוה בקרבן רק ההקרבה ומה שהוא מעניין הקרבה ודו"ק:

כד) ירושלמי שביעית פ"א ה"ד תני ר"ח כו' עד בשבילן ואח"כ צ"ל "א"ר יוסי אף אנן נמי תנינן שלשה אילנות כו' עד סאה" ואח"כ צ"ל "דר"ח רובה" והכוונה דהוא אמר אף אנן נמי תנינן ומה אשמעי' ר' חייא ומשני דר' חייא רובה היינו דר' חייא הוא רבותא טפי מן המשנה דבמשנה כ"א יש לו קרקע ואשמעי' דמצטרפין אף שהם של ג' אנשים ומשא"כ אם זה שיש לו אילנות אין לו קרקע כלל צירוף כזה של אילנות וקרקע בב' בני אדם הוא רבותא טפי:

כה) ערבה דהו"ר, ע' ירושלמי שביעית פ"א ה"ה תרין מילין סלקון בידכון כו' ע"ש דמשמע דמנהג דערבה התחיל תחלה בבבל ומשם בא לא"י וע' סוכה מ"ד א' דלכון אמרי' דלהון היא ע"ש בתוס' פיר"ת ויש לו ראי' מירושלמי הנ"ל וי"ל דהיינו טעמא דלא מברכינן עלי' כיון דהמנהג בתחלה לא הי' מתפשט בכל העולם ואח"כ כשנתפשט גם לא"י מ"מ כיון שמתחלה לא הינהוגוהו בברכה שוב גם אח"כ לא תיקנו ברכה:

כו) ירושלמי שביעית פ"ב ה"ב נוטל את הקבוצין עמה פי' קבוצין כמו קפוצין היינו חוליות ע' ירושלמי ברכות פ"א ה"א המלאכים אין להם קפיצין פי' חוליות ברגליהם ע"ש בפני משה וכך כאן הכוונה חוליות היינו חוליות שבאילן וענפיו הנקראים סענקעס בל"א שנוטלין אותם כדי להשוות האילן או הענפים:

כז) מבריח ארי, מה שדנתי בחידושי חורפי בסוגי' דזוז"ג דמדוע אסור לזרוע תחת אילן של ע"ז דהאילן מיצל הא הצל אינו דבר בעצמותו כלל ורק דלולי האילן הי' החום מגיע לשם והאילן מפסיק בפני חום וניצוצי החמה וממילא אינו חם וא"כ הא ה"ל רק מבריח ארי דלא חשוב הנאה במודר הנאה, ע"ע ירושלמי שביעית פ"ב ה"ג מזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה לה צל והיא גדילה מחמתן ומבואר ג"כ להדיא דצל היא פעולה בידים לא הגנה והפסק מפני החום לבד וצ"ע למה:

כח) איסור יציאה מארץ לח"ל. מי שדר בא"י וחושדין אותו בדבר שאין בו ואם יצא לח"ל יסתלק מן החשד מותר לצאת לח"ל, כן יש לדקדק מירושלמי שביעית פ"ג ה"א והורי על גרמי' לצאת לח"ל כו' ע"ש:

כט) התחיל בהיתיר דמותר לגמור, קיבצתי הרבה מאוד וע"ע שביעית פ"ג ה"ד אבל אם התחיל בו מערב שביעית כו':

ל) בעניין לא קנסו בנו אחריו, יל"ע אי קנסו את הלוקח וע' ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב טייבה ומת בנו מותר לזורעה טייבה ומכרה אסור לזורעה וטעם החילוק פשוט דבלוקח אם נאמר דמותר לזורעה יהי' הוא נהנה מזה דיקח בעד שדהו יותר עבור שהיא נטובה ומשא"כ מהיתיר בנו אחר מיתתו אין הוא נהנה מזה ואולם בירושלמי שביעית פ"ט ה"ו ע"ש ברידב"ז ד"ה רשב"ל אומר כו' דגם ביורש חשוב הנאה לו מה שהיורש נהנה וחשוב נתקיימה מחשבתו וחוטא נשכר עש"ה ואולם עכ"ז יש חילוק דבמכיר' אם נתיר ללוקח טייבה כדי למוכרה ומשא"כ בשביל יורש לא יטייב כדי להמית את עצמו להניח השדה ירושה ואולם בב"מ צ' ב' בהערמה דסירוס בהמתו אמר דיין שקנסת עליהן מכירה ומבואר דלא קנסו במכיר' ואולם אין כל העניינים שוין ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו:

לא) גזיר', ירושלמי שביעית פ"ב ה"ד דאין מחדשין על הגזיר' ואין מוסיפין על הגזירה וע"ע בירושלמי שם פ"ד ה"ב שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו ע"ש בפני משה דהכוונה ג"כ דאין מוסיפין על הגזיר' ואין פירושו נ' דאינו מתאים כלל בל' הירושלמי דהירושלמי אמר רק דלא גזרי' מפני שאינו יכול לעמוד בו וזה תמוה באמת דלא יטייב ולא יזרע ומדוע אינו יכול לעמוד בו ימנע עצמו מלטייב באיסור ונ' כוונת הירושלמי דעל הלוקח קאי