גליוני הש"ס זרעים קטז

של כילוי כיון דהחולה אוכל בעצמו והרופא רק שכר הושטתו הוא נותן ומקבל עליו החזקת טובה:

ומש"ש בירושלמי אם הי' אמ"ה כו' שלא יבא לידי תקלה פי' שלא יבא הב"נ החולה לידי תקלת אכילת אמ"ה על ידו דאסור מלפני עור וז"פ ודלא כפני משה דפי' שלא יבא הרופא לידי תקלה:

שם בירושלמי מה טעם דב"ש כו', צ"ל מה טעם דב"ה כו' [ותיבות "מה טעם דרבנן" צריך למחוק] עד ממעט בצדקה והפי' פשוט דטעמא דב"ש לא הוצרך לפרש דטעמם מובן מאיליו דבאים לתקן שלא להאכיל שאינו מעושר לשום אדם וקשה רק מה טעם דב"ה דאין חוששין ואומרים גובין סתם כו' וע"ז אמר אפי' תגדרנו עכשיו יכול את לגודרו לאחר זמן אם מדקדק את אחריו אף הוא ממעט בצדקה והיינו דאילו הייתי יכול לגדורו לעולם לא היינו חוששין אהך דממעט בצדקה דימעטו ויהי' ישראל גדור לעולם מאיסור דהוא דבר גדול טפי ואך כיון דבלא"ה אין בידינו לגודרו לאחר זמן ורק באכילה הזאת וע"כ כיון דיש לעומת זה הפסד דאם מדקדק את אחריו אף הוא ממעט בצדקה לכן יש לנו להקל בזה בדמאי וגובין סתם כו' וז"פ:

מ) בעניין אי אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, הארכתי כבר מאוד ויל"ע בירושלמי דמאי פ"ג ה"א מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה ע"ש בפני משה דיש להכהן לעבור בל"ת להציל עם הארץ מטבל שבמיתה ואין פירושו נ' וע"ש ברידב"ז דקאי על העמי הארץ עצמן:

מא) עשה דשימור, ע' תוס' זבחים ע"ה ב' ד"ה שביעית דעמדו דאיך מותר לחמץ תרומה סמוך לפסח הא מביא קדשים לבית הפסול וצ"ל דכיון דעתה חמץ מותר לית לן בי' בעניין זה משום הבאה לבית הפסול כיון דדרכו בכך באמצע השנה לאוכלו חמץ וע' ירושלמי דמאי פ"ג ה"א בסופו משמרה עד ערב פסח ושורפה עש"ה וק' עדיין דאם יתן לו חלה ממצה מה יעשה וצ"ל דיחמיצנה וישהנה עד ערב פסח דכיון דעתה חמץ מותר רשאי לחמצה ואחרי שהיא חמוצה שוב יכול לשמרה ג"כ עד ערב הפסח ואז כדין ישרפנה כיון דנאסרת אז ואולם אין לדקדק משם לבעלמא דיהי' רשאי לחמץ תרומה אפי' על דעת לשמרו לשרוף ערב פסח די"ל דרק שם כיון דאין ראוי לאכילה בלא"ה מפני ספק שביעית ובאתי רק להעיר:

מב) ירושלמי ברכות פ"א ה"א והא ר"מ פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותי' כו', ע"ע כזה ירושלמי דמאי פ"ג ה"ג אתא מימר לך אע"ג דו פליג על רבנן לא עבד עובדא כוותי':

מג) תרומת ח"ל בירושלמי דמאי פ"ג ה"ד דנוטל דמים מן השבט ונ' דהוא כעניין טבל מיעוט המתערב ברוב דנוטל דמים מן השבט לירושלמי דאף דאמרי' עד שתאכלנו באיסור כו' ה"מ לעניין האיסור אבל לעניין דין הממון בטל נוטל דמים מן השבט כמ"ש בבית האוצר חלק אות בי"ת ערך ביטול ברוב בשם הנועם ירושלמי וכך ג"כ בתרומת ח"ל דרבנן דגזרו אטו א"י דח"ל רוב מקומות נגד א"י ורק חיישי' למיעוטא ע' ריש פ' כל הצלמים דגזירת רוב מקומות אטו מיעוט קרוי חיישי' למיעוטא ע"ש וע"כ ג"כ רק לאיסור הוא דחיישי' אבל לא לממונא ואין להוציא ממון ולכן נוטל דמים מן השבט:

מד) חמותו, סתם אי מן האירוסין או מן הנשואין, ע' ירושלמי דמאי פ"ג ה"ו מה חמותו מן האירוסין כו' וע' בית האוצר ערך אשה אי ארוסתו קרוי' אשתו עש"ה:

מה) עילה. ל' הבבלי כתובות כ' ב' עילה מצאו וטיהרו את א"י וכך בירושלמי בכמה דוכתי בדבר המותר מעיקר הדין דעכ"ז ראו לצרף גם טעם כל דהו וקראוהו עילה ע' ירושלמי דמאי פ"ד ה"א ע"י עילה וכזה שם פ"ו ה"ה וע"ע ירושלמי תרומות פ"י ה"ה דנחשב שם כמה דברים ע"י עילה עש"ה:

מו) ירושלמי דמאי פ"ד ה"א טען מחזקה עלוי א"ל מה אנא חשד לי ע"ש ברידב"ז בשם השנות אלי' דכשהתחיל לטעון עליו בחזקה הודה שלא עישר ואולם בביאור גוף המלות מה אנא חשד לי נדחק ונ' דצ"ל מה אנא שחד לי פי' לא אתן שוחד לעצמי היינו בשביל שאמרתי תחלה דהן מעושרין יהיו דברי עצמי לי לשוחד שאבוש בשביל זה מלחזור ולהגיד לך האמת לא אעשה כן ולא ישחדו דברי את עצמי:

מז) מה שכתבתי בתשובה לסאסנאווצע בעניין פדיון הבן מן הלח"מ דבס"ס כל דהו צריך לברך נ' דטעם ספק ברכות להקל משום לא תשא אף די"ל להיפוך דס' חיוב הברכה ידחה הס' איסור כחידושי אנשי שם בהלכות קטנות ה' טומאה דס' מצוה דוחה ס' איסור ואך דברכה לבטלה לא תשא הוא היפוך עניין אהבה ע' ירושלמי ברכות פ"א ה"ה דק"ש הוא נגד עשרת הדברות וחושב שם ואהבת וגו' נגד לא תשא וגו' עש"ה וא"כ ה"ל גם איסור לא תשא עניינו אהבה כמו המצוה ולא שייך עדל"ת לרמב"ן עה"ת פ' יתרו דטעם עדל"ת משום דעשה אהבה ול"ת יראה ואהבה עדיף דכאן הא שניהם אהבה ושניהם שקולין ולא שייך דחי' ודו"ק ולכן עכ"פ רק בשקולין ומשא"כ בס"ס כל דהו תו הא אינם שקולין ושפיר דוחה ודו"ק:

ועוד אני אומר לעניין מה שכתבתי בתשובה שם דכשיש ס"ס לחייב בפדיון אף דאין מוציאין ממון מס"ס מ"מ יכול לתת הפדיון ולברך ונ' עוד כן לפמ"ש הרא"ש בכורות ונפסק כן בש"ע דבבן חלל צריך הבן להפריש הפדיון ומחזיקו לעצמו והרי דיש מצות הפרשה בפדיון הבן והיא מצוה ודאית ופשוט דמפריש בברכה ומברך על הפדיון הבן כמו בעלמא דטופס ברכות כך היא כירושלמי שבת פט"ו ה"ג לעניין רענו פרנסנו בביהמ"ז דשבת ובשו"ת לחמי תודה למהר"י באסאן ז"ל קיבץ שם הרבה כזה דאין נוסח הברכה משתנה וגם הרי ההפרשה עצמה פדיון אלא דלא נתן הפדיון וא"כ לרא"ש הנ"ל הא פשוט דבס' חייב להפריש מספק אלא דאינו מברך דשמא אינו חייב והוי ברכה לבטלה וכ"כ המנחת חינוך והמהרי"ט אלגאזי והבית מאיר דלרא"ש הנ"ל חייב להפריש בספק וא"כ בס"ס תו שפיר חייב להפריש בוודאי ולברך דההפרשה הא אינה הוצאת ממון וה"ל וודאי גמור לחיוב וא"כ תו הרי יכול גם לתת ואפי' אי מתנה בעלמא יהיב מה בכך לא תהא אלא הפרשה בלבד ומברך על ההפרשה ודו"ק:

ומש"ש בתשובה הנ"ל דאפי' בספק שא"צ לתת או"מ אם נותן אינו מתנה גרידא רק הוא ספק מתנת כהונה, יש עוד ראי' מפ"ד דדמאי ה"ג לא יטלם בשבת ע"מ ליתן לכהן היינו דלא יתן משום איסור נתינת מתנת כהונה בשבת ע"ש בירושלמי ובמפרשים וא"כ לטור דתרומת מעשר של דמאי נוטל דמים מכהן א"כ הא אינו מתנת כהונה ומתנה גרידא הוא דיהיב ועל כרחך דאם נותן בחנם הוי שפיר ספק מתנת כהונה דדמאי עשו חכמים ספק רק דלגבי ממון המע"ה ולכן נוטל דמים ועכ"ז אם נותן בחנם הוי שפיר ספק מתנת כהונה ואסור בשבת משום ספק איסור נתינת מתנת כהונה, ומה שהקשה שם הגרע"א ז"ל בתוספותיו מסיפא ובלבד שיודיעם דל"ל להודיע הא מתנה גרידא הוא ע"ש בירושלמי דההודעה משום גניבת דעת ואכתי איכא גניבת דעת דיחשבו שנותן חולין דשוין הרבה יותר מתרומה לפי שאוכליהם מריבים ויחזיקו טובה מרובה בעד חולין [והא דלא נקט התנא לפי"ז מעשר עני של דמאי משום סיפא ובלבד שיודיעם דבמעשר עני כיון דהוא חולין באמת תו א"צ להודיע ויהיב באמת מתנת חולין כיון דהמע"ה וא"צ לתת כלל וליכא גניבת דעת דההחזקת הטובה דשפיר יש לעני להחזיק לו טובה]: