גליוני הש"ס זרעים קיד

בה) ריח אי חשוב אכילה ע' פ' בתרא דע"ז סוגי' דבת תיהא ופסחים סוגי' דריחא מילתא והדברים עתיקין וי"ל דהוא פלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי פ"א ה"ג ושמן ערב ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין וע"ש בירושלמי לא פטרו ב"ה אלא שמן של פלייטון וע"ש בפני משה במשנה וגמ' בירושלמי דשמן של פלייטון הוא לריח וא"כ ב"ש דמחייבין דס"ל דריח חשוב אכילה דשלא לאכילה גם ב"ש מודים דליכא דמאי כמו בשמן לנר ושמן לסוך הכלים וכל הני דחשיב במשנה שם דהם להנאה ופטורין מן הדמאי וכ"ש ריח דהוא הנאה שאינה של כילוי ועל כרחך דלב"ש ריחא מילתא וחשוב כאילו אוכל:

כו) לאו דמלאתך ודמעך לא תאחר, ע' חידוש בירושלמי דמאי פ"א ה"ד דמותר להפריש מע"ש תחלה ופודאו ועושהו מע"ר וע"ש ברידב"ז ד"ה עולא דכ' הואיל ונעשה אח"כ מן השני עצמו ראשון לית לן בי' משום הקדמת שני לראשון ואין טעם בזה ונ' הטעם דרק דכשמפריש הראשון באיחור יש עדיין השני הוא דהוי עבירת איחור כיון דיש השני והוא מוקדם ומופרש מכבר והראשון מופרש עתה באיחור לו ומשא"כ אם בהפרשת הראשון כבר אין השני אין כאן איחור ראשון לשני דהא אין עוד השני כלל ואין כאן עתה רק הפרשת ראשון לבד לא באיחור לשני דהא אין עוד מציאות השני כלל ולא איכפת לן במה שהי' פעם שני מופרש וע"כ גם בכה"ג דפידאו ואין כאן עוד השני כלל שפיר שרי ואף דיש קדושת השני בדמי הפדיון מ"מ כיון דהדמים לא הופרשו על גוף הכרי והם רק חילול השני לכן אין להחשיב בראשון שמפרישין אותו מן הכרי שיש השני דהא אין עוד שני מופרש על הכרי ודו"ק היטיב ואולם לכאורה זה ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דירושלמי תרומות פ"ג ה"ג שהבאתי בלקח טוב כלל ה' אימת הוא עובר אם בתחלה או בסוף דלמ"ד בתחלה שפיר גם בכה"ג ראוי שיעבור ודו"ק ואולי הא דאמר שם דשירוף הכרי איכא בינייהו הכוונה להנ"ל היינו דנשרף הכרי של המיפרש הראשון ואין הכוונה דנשרף הכרי של טבל רק לדמיון בהוקדם שני נשרף השני ואח"כ הפריש הראשון אזי למ"ד בתחלה עובר ומשא"כ למ"ד בסוף כיון שכשמפריש הראשין בסוף ואין עוד השני אינו עובר וכנ"ל ובאתי רק להעיר:

וי"ל עוד טעם הירושלמי ע"ד הנ"ל אפי' נימא דמה שיש הקדושה על הדמים חשוב דיש המע"ש עדיין כשמופרש הראשון אח"כ מ"מ י"ל דעניין ההקדמה היינו דמה שחייבה תורה להקדימו הוא צריך להיות הראשון והמאוחר צריך להיות שני לו ואם הוא להיפוך הוא בזיון והורדה להמוקדם שצריך להיות ראשון והוא עושהו שני ואת השני עשה ראשון וע"כ בכה"ג דפודה המע"ש והקדושה חלה על הדמים א"כ הקדושה שעל הדמים הרי הוא ג"כ קדושה שני' [וקלישא מקדושה ראשונה כמבואר בר"ן מגילה פ' בני העיר] לכן תו הא שניהם שוין דכשמפריש המע"ר הרי כבר השני פדוי וקדושת מע"ש הנמצאת אז בדמים הוא ג"כ קדושה שני' וע"כ אין עתה עוד בזיון והורדה במה שהראשון הוא שני בזמן דגם השני הוא שני באיכות כיון דמציאותו עתה רק בדמים והקדושה שבדמים הוא קדושה שני' ודו"ק היטיב מאוד כי עמוק הוא ואולם לפי"ז רק הורדה ואיחור אין כאן אבל אכתי אין כאן קדימה כיון דשניהם שוין וכנ"ל ואילו הראשון הרי צריך להיות מוקדם וא"כ אכתי ראוי שיהי' איסור עשה בדבר כמבואר בתוס' תמורה רפ"ק דהיכא דאינו לא מקדים ולא מאחר איכא עשה אע"ג דאינו עובר בלאו ובאתי רק להעיר:

כז) חיישי'. אי מצינו להקל, הארכתי וע' ירושלמי דמאי פ"ב ה"א ר' לעזר חש למיעוט והכוונה שם להקל והוא כהך דקידושין פ' האיש מקדש במקדשי ומסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא להקל לפי' אחד בתוס' שם ויש לו ראי' מירושלמי הנ"ל ואולם באמת עיקר הגי' שם כלישנא אחרינא שבפני משה וכמו שיבואר באות הבא ועל פיהו אין ראי' מירושלמי הנ"ל דאדרבה גם האי חש למיעוט דירושלמי הנ"ל הכוונה להחמיר:

כח) קבוע, ע' ירושלמי דמאי פ"ב ה"א אר"א לא שנו אלא בלוקח מן הישראל אבל הלוקח מן העכו"ם ודאי (כצ"ל) והיינו דבלוהח מישראל הוא דמאי ככל דבר הניקח מע"ה דשמא לא עישר המוכר אבל בלוקח מעכו"ם דהעכו"ם וודאי לא עישר ואין קניין לעכו"ם בא"י לפטור מן המעשרות לכן הוא וודאי ר' יוחנן אמר לא שניי כו' ר' לעזר סבר מימר רוב א"י נתונה ביד עכו"ם ולכן רק בלוקח מישראל הוא דמאי דכיון דהמוכר ישראל שמא עישרם והוי רק דמאי כדין הלוקח מע"ה ומשא"כ בלוקח מעכו"ם דהעכו"ם וודאי לא עישר מה אמרת שמא העכו"ם מישראל לקחן ואותו הישראל עישרן דאסור למכור טבל ז"א דכיון דרוב א"י נתונה ביד עכו"ם יש לנו לומר דמעכו"ם לקחן דהוו רובא ולכן הוא וודאי ר' יוחנן סבר כו' ואפי' יסבור ר' לעזר כו' מ"מ חש למיעוט לומר שמא מעכו"ם לקחן אף דהוי מיעוטא מטעמא דקבוע כמחצה על מחצה ולכן יש כאן רוב לחייב דהוי כאילו יושבי א"י מחצה עכו"ם ומחצה ישראל מטעם קבוע וכיון דגם בישראל איכא מיעוטא דאינו מעשר ככל דמאי דרק רוב ע"ה מעשרין ומיעוטם אינם מעשרין סמוך מיעוטא למחצה דעכו"ם וה"ל רובא שאינו מעושר ולכן הוא וודאי וזהו כהדא סורקיא כו' נעשה אותו היום הוכח כו' והטעם ג"כ משום קבוע כהך דהמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת דאמר בירושלמי שבת ריש פ' כלל גדול דיום השבת חשוב קבוע ע"ש וה"נ דכוותה וס"ל לר' לעזר דע"י אדם אפי' ע"י עכו"ם לא חשיב פירש כיון דהוא בר דעת וה"ל כלוקח מן הקבוע ופירש חשוב רק בפורש מאיליו או ע"י בע"ח משא"כ ע"י אדם וע"כ פירות שביד עכו"ם זה אפי' לקחן מאחר ואינו ידוע אם מעכו"ם או מישראל הוי ספק זה מחצה על מחצה ואף דיש לנו לומר דלקחם מישראל כיון דישראל רובא מ"מ כיון דיש גם מיעוט עכו"ם אמרי' כל קבוע כמע"מ וה"ל כט' חניות ולקח ואינו יודע מאיזו לקח דהוי קבוע ומחצה על מחצה וכך כאן חשוב מחצה על מחצה וע"ז הקשה ר' יוסי דא"כ בפירש ע"י אדם חשוב קבוע ואפי' ע"י עכו"ם א"כ עכו"ם הפורש נמי משאר עכו"ם ובא להתגייר הרי הוא עצמו הלוקח את עצמו מהם ואינו יודע ממי לקח עצמו אם מעמון ומואב או משאר עכו"ם וא"כ נימא נמי קבוע כמע"מ ולא יקבלו אותו להיות כשר לבוא בקהל כשאר ישראל דניחוש שמא מעמון ומואב הוא (ומ"ש בדברי ר"א ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים הוא טעות נגלה וצ"ל "ונעשה אותו הגוי הוכיח לכל הגוים היינו אותה האומה עמון ומואב תעשה הוכיח לכל האומות דמפאת אותה האומה יחשב קבוע וכמע"מ כמו דנעשה אותו היום הוכח לכל הימים וז"פ] ולפי"ז מה שהובא בספר ראבי' בשם הירושלמי דכאן דהירושלמי הקשה לר"מ דחייש למיעוטא איך מקבלין גר בזה"ז ניחוש שמא מעמון ומואב הוא, הנה אין קושי' כזו כתובה בירושלמי כלל וכל המשא ומתן של הירושלמי הוא רק בעניין קבוע ולמסקנת הירושלמי באמת לא חשוב קבוע רק גם בפירש ע"י עכו"ם חשוב פירש וטעמא דר"א משום דס"ל דרוב א"י נתונה ביד עכו"ם:

ומש"ש בירושלמי עוד ועוד מן הדא ר' זעירא כו' הכוונה דגם מהך דר' זעירא יש ראי' דלא אמרי' כאן סברא דקבוע דאל"כ מה זה זה ששאל כמה משערין הן באלו היושבין אם רובן עכו"ם או רובן ישראל ומאי נ"מ הא בין כך ובין כך חשיבי מחצה על מחצה מטעם קבוע כו' ועל כרחך דלא אמרי' בזה סברא דקבוע:

כט) חזקה אי בתרי או בתלתא זימני הוי חזקה, הארכתי כבר עד מאוד וע"ע ירושלמי דמאי פ"ב ה"א איזהו התגר כל שהביא ושינה ושילש: