גליוני הש"ס זרעים קיג

שיחול גם עתה וא"כ ה"נ דכוותה בלקחן לזרע וחישב עליהן לאכילה שפיר באין מחשבה ואולם י"ל טעם הירושלמי שם באמת דמחשבה מבטלת מחשבה למפרע ונתבטל למפרע מחשבת הלקיטה לעצים והוי כלקטן סתם דצריך בירור למה עומד וע"י שחישב עתה לאכילה הוברר הדבר למפרע דנלקט לאכילה והי' עליו קדושת שביעית משעה ראשונה ודו"ק היטיב:

וצריך אני לעיין עדיין בזה בש"ס סוטה מ"ג ב' התם אי מימלך עלה בת מיהדר היא ובמה שכתבתי בזה באתוון דאורייתא כלל כ"ג, וירושלמי הנ"ל דבלקחן לאכילה ונמלך לזריעה לא הכל ממנו הוא גם בבבלי פ"ק דחולין לעניין לקחן לאדם ונמלך לבהמה דחייב לעשר ע"ש:

ועוד אני צריך לעיין בעניין הנ"ל אי מחשבה מבטלת מחשבה למפרע בירושלמי פאה פ"ב ה"ד קצר חצי אגדו וחצי השמותית לעשותן גורן אחת ונמלך ועשאן שתי גרנות כו' יעויש"ה כל המאמר עד וכל השמותית ששם נפטרה כי יש שם ג"כ מקום עיון גדול בזה ועוד חזון למועד בל"נ אי"ה וע"ע ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ג אין תימר למפרע נטבלו ע"ש ברידב"ז והיינו דהירושלמי מסופק אי מחשבה מבטלת מחשבה למפרע ואף דבתחלה חישב לדורסן מ"מ עתה דנמלך להניחן כמות שהן ה"ל שמאז עמדו רק לכך דמחשבה מבטלת מחשבה למפרע ולכן למפרע חלה התרומה וע"ע ירושלמי שביעית פ"ב ה"ה זרעו לזרע וחישב עליו לירק באין מחשבה כו' ע"ש כל הסוגיא וע' ירושלמי ערלה פ"א ה"א נטעו לסייג וחישב עליו למאכל בא במחשבה למאכל וחישב עליו לסייג לא כל הימנו ובאתי רק להעיר:

כא) אוכל הנבלע אי בטל מתורת אוכל, הארכתי בבית האוצר וע' עוד ירושלמי דמאי פ"א ה"ג כאן על גב גופו הוא בטל ע"ש בפני משה ומשמע דבטל משנבלע מתורת אוכל:

כב) יין הניתן בקילור וקמח הניתן במלוגמא, בטילים מתורת אוכל ואם אסורים משום טבל פקע איסור מהן, כן מבואר בירושלמי שם ע"ש וכאן כיון שהוא נותנו הוא בטל ע"ש בפני משה וע' רי"ף פ' אלו עוברין על המשנה בצק שבסידיקי עריבה הביא ג"כ תוספתא בקמח הניתן בקילור דא"צ לבער ואולם במלוגמא התנה שם רק בנסרחה דא"צ לבער אבל מלוגמא סתם צריך לבער ואילו בירושלמי הנ"ל אמר במלוגמא סתם דאין בה אפי' משום וודאי טבל דמכיון שנתנו בטל עש"ה:

כג) המשכת דרבנן ע' ירושלמי דמאי פ"א ה"ג מה שעשה עשוי כו' מפני אחד שאינו מתקן כו' והיינו אף דבכל דמאי רוב ע"ה מעשרין וגזרו מפני מיעוט וא"כ באלו דאמרי' דאימת קדשים עליו היינו דגם מיעוט ליכא ורק דגם באילו יש מיעוט שאינו מצוי ביותר היינו דמשכחת גם באילו אחד שאינו מתקן ולמיעוט שאינו מצוי כזה הא לא חיישי' כלל וא"כ הא אין זה דמאי כלל ואפי' בדיעבד אין ראוי לחול עליו שם מעשר כו' ואך דכיון דכבר גזרו על כל דמאי הרחיבו והמשיכו הגזיר' על אלו לעניין דיעבד עכ"פ דיהיו גם אלו דמאי בדיעבד אף דלא היו גוזרין בתחלה כלל על אלו דהוא מיעוט שאינו מצוי לגמרי ולא חיישי' למיעוט כזה ודו"ק וכירושלמי הנ"ל יש גם בירושלמי דמאי פ"ד ה"א מפני אחד שאין אימת שבת עליו וגם שם העניין כנ"ל דאף דמפני אחד לא היו גוזרין מ"מ כיון דגזרו על כל דמאי המשיכו כו' כנ"ל:

כד) דמאי, ע' לעיל אות כ' מש"ש לעניין דמאי דהותר פעם אי שייך שיאסר אח"כ מי אמרי' דכיון דכבר פקע חזקת טבל כו' ע"ש בארוכה וע"ע ירושלמי דמאי פ"א ה"ג כר' יהודה מה שעשה עשוי ע"ש דלר' יהודה דהמקדש בחלקו מקודשת והוי ממון הדיוט שפיר חל על שירי מנחות שם דמאי לעניין דאם עבר ותיקן מה שעשה עשוי והוי מעשר ותרומת מעשר עש"ה וק' דהא לר' יהודה נמי רק משנקטר הקומץ הוא דנעשים השירים ממון כהן דדריש וזה יהי' לך מקודש הקדשים מן האש לך ולכל צרכיך היינו דניתן לו לגמרי שיהי' ממונו לכל דבר אבל עכ"פ רק משניתן לו מן האש היינו משהוקטר הקומץ דניתרים השירים אבל מקמי הקטרת קומץ הא וודאי גם לר' יהודה הוא ממון גבוה וא"כ מקמי הקטרת קומץ כ"ז שהי' ממון גבוה הא כבר פקע מיני' עניין דמאי לגמרי דבממון גבוה הא לכ"ע אמרי' דליכא עניין דמאי אפי' לדיעבד דגם בדיעבד מה שעשה אינו עשוי דאינו דמאי כלל וכלל וא"כ כיון דכבר פקע עניין הדמאי לגמרי איך תו הדר חייל הא כבר פקע חזקת טבל כו' כנ"ל וע"כ דלא אמרי' סברא זו דכבר פקע כו' ויש עוד ראי' לזה מגוף הך דירושלמי שם דאפי' באלו דפטורין מן הדמאי מ"מ בדיעבד מה שעשה עשוי ואמאי הא כיון דלכתחלה מותר לאכול וא"צ להפריש א"כ עכ"פ הא פקע לי' חזקת טבל ואדרבה קם בחזקת היתיר וא"כ תו אינו דמאי כלל וראוי דגם בדיעבד לא נימא דמה שעשה עשוי כיון דאינו דמאי כלל וע"כ דל"א סברא זו דפקע כו' ואולם י"ל גם בזה כנ"ל באות הקדום דאף דבסתם דמאי גזרו רק מטעמא דסמוך מיעוטא לחזקה ואילו לא הי' חזקה לא היו גוזרים מ"מ המשכת הדרבנן שפיר המשיכו אותו גם אהיכא דכבר פקע חזקת טבל כו' ואין שם רק מיעוט לבד וגם אינו מצוי וזה ג"כ הטעם בהך דחשכה מוצ"ש לא יאכל עד דיעשר ועכ"ז כ"ז רק להיכא דהמשיכו בפירוש ומשא"כ במקום שלא פירשו שהמשיכו הגזיר' בזה שפיר יש לנו לומר דאם פקע חזקת טבל כו' אין שם איסור דמאי והיינו טעמא דדמאי דהותר במלחמה שרי לעולם דלשם לא המשיכו וכיון דכבר פקע חזקת טבל כו' וכנ"ל באות כ' ואין בזה קושי' מדוע כאן המשיכו ושם לא דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו:

ויל"ע עוד בירושלמי הנ"ל דבדיעבד בקרא שם כו' מה שעשה עשוי ואמאי הא כיון דא"צ הפרשה א"כ הא לא ה"ל שירים ניכרים כיון דהשירים מותרים בלא"ה אין המעשר מחירם ואולם לסברא דבמע"ש לא בעי שירים נכרים ניחא ועוד הא מצינו כן במפריש תרומה קודם מירוח דא"צ הפרשה עדיין ומותר באכילה בלי הפרשה ועכ"ז ההפרשה חלה וכבר דנתי בזה באתוון דאוריתא בכלל כ"ה והנה גוף הדבר דאמר בירושלמי חוץ משירי מנחות כו' היינו דבממון גבוה לא שייך הך דוכולן שקרא שם כו' מה שעשה עשוי וצריך טעם למה [ומש"ש ברידב"ז ד"ה רבב"ח דטבל הקדש פטור מתרו"מ שגה מאוד דרק אם הוא הקדש בשעת חלות הטבל אז אינו חל ואינו נעשה טבל כלל ומשא"כ מה שהי' כבר טבל והוקדש אין איסור הטבל נפקע כמבואר בירושלמי תרומות אמתני' דהגונב תרומת הקדש דתני ר' הושעיא אחד המקדיש טבלו כו' דמקדיש טבלו צריך הגיזבר לתרום תרומה וז"פ] ונ' הטעם דאף דאין הקדש מפקיע איסור הטבל מ"מ אם הוא הקדש בשעת מירוח וחלות הטבל הא א"א לו לחול דמה"ט בהקדיש עד שלא באו לעונת המעשרות ובאו ואח"כ פדיין פטורים ממעשר שבשעת חובתן היו פטורין כמבואר בכ"ד דחלות הטבל לא שייך כשהוא הקדש וע"כ זה הדמאי דמותר באמת לכתחלה לאוכלו רק דאמרי' דאם קרא שם כו' מה שעשה עשוי ולכאורה הא אין לזה טעם דאחרי דמותר לאוכלו בלא"ה הא אינו טבל כלל ואיך שייך קריאת שם כו' וצ"ל דכך הוא גזירת החכמים ותקנתם דאם קורא שם הוא נעשה אז דמאי ע"י הקריאת שם ותו שפיר חייל השם ובאין ב' הדברים כאחד זה עי"ז כמו גטו וידו באין כאחד דע"י הקריאת שם נעשה דמאי ולכן חייל השם וא"כ עכ"פ כיון דרק ע"י הקריאת שם נעשה טבל של דמאי א"כ הא ה"ל אז חלות והתילדות הטבל כמו מירוח וחלות טבל הא לא שייך בהקדש ודו"ק היטיב מאוד דכיון דמותר לאוכלו בלא"ה ורק ע"י הקריאת שם אמרי' דמה שעשה עשוי א"כ הא נעשה טבל רק ע"י הקריאת שם וא"כ העשות טבל הא א"א בהקדש ושפיר לא שייך בהקדש הך דמה שעשה עשוי ודו"ק: