גליוני הש"ס זרעים קיב

כ"ו ב' דצדיקים קרוים שתות ע"ש וכך הצדקה עצמה קרוי' שות:

ואולם יותר נ' תיבת דשותן מל' מחשבה כמבואר בסנהדרין שם דמחשבה נקראת שתות ושות ע"ש דאמר אילו מחשבותיו של אותו רשע כו' וברש"י על שם ולא שת לבו גם לזאת ע"ש וזהו הכוונה כאן דלא רצו לגלות באמת טעמם ונימוקם בזה מדוע מקבלין בעשי"ת ולא בשאר ימות השנה וכששאלו אותם ע"ז מה מחשבתם וטעמם בזה השיבו דשותן גבן ר"ל מחשבתנו ונימוקינו עמנו וא"א לנו להגיד טעמנו בזה ועד"ז י"ל ג"כ תיבת דשותן מל' גילוי ע' שבת נ"ד א' דשות לישנא דגילויא הוא דכתי' שית זונה ע"ש והיינו דכשביקשו מהם שיגלו טעמם בזה השיבו גילויינו עמנו היינו גילוי הטעם הוא עמנו וכאומר טעמנו ונימוקינו עמנו וא"א לנו לגלות הטעם אל הזולת ואולם מ"ש ראשונה דהוא מל' מחשבה הוא יותר נכון והוא נ' עיקר:

יח) רוב וקרוב הלך אחר הרוב. ע' ירושלמי דמאי פ"א ה"א בסופו וירבו כל הרימון שבעולם על רימי אותו המקום כו' וע"ש ברידב"ז:

יט) מצות השבת אבידה אם יש בממון שאין לו תובעין, ע' ירושלמי דמאי פ"א ה"ב ואינו מצוה להשיב אבידה ועמ"ש על הגליון ב"מ נ"ו ב' משו"ת שבות יעקב בשם באר עשק דאחיו ממעט קהל וא"כ ממון שאין לו תובעין דבר השייך לשבט למ"ד דשבט אחד מיקרי קהל א"כ בהשבת אבידה דכתי' אחיך ליכא מצוה בדבר השייך לשבט ואולם בירושלמי הנ"ל הא מבואר להיפוך:

ב) מחשבה דמבטלת מחשבה, אם מבטלת למפרע או מכאן ולהבא ע' ירושלמי דמאי פ"א ה"ג לקחן לזרע וחישב עליהן לאכילה באין מחשבה לקחן לאכילה וחישב עליהן לזרע לא הכל ממנו ומשמע דאין מבטל למפרע דאי איתא בלקחן לאכילה כו' אמאי לא הכל ממנו הא ה"ל למפרע לקחן לזרע וע"כ דאין מבטל למפרע וכיון דכבר חל חיוב דמאי תו לא פקע עתה ואך בלקחן לזרע ונמלך לאכילה באין מחשבה דנעשה עתה דמאי וא"צ שיעשה למפרע ואולם לפמ"ש באתוון דאוריתא כלל א' דדמאי דהותר במלחמה דמותר גם אח"כ ע' ירושלמי ספ"ק דעירובין היינו משום דרוב ע"ה מעשרין רק דסמוך מיעוט לחזקה אחמור רבנן וע"כ זה שהותר במלחמה הא כבר פקע החזקת טבל ואדרבה קם לי' בחזקת היתיר עש"ה וא"כ ה"נ בלקחן לזרע הא כבר פקע חזקת טבל כו' ואולם כאן בלקחן לזרע נמי מותר רק לזרוע אבל לא לאכול וא"כ לאכילה הא לא פקע איסור מעולם ואולם לפי"ז ל"ל לומר דבאין אחשבה תיפוק לי' דלא הותר לאכילה מעולם ואם לומר דבאין מחשבה לעניין זה דאפי' לזרוע אסור מעתה בזה הא שוב ק' דלגבי זריעה הא כבר פקע החזקת טבל כו' ונ' דהכוונה באמת לאכילה דבאין מחשבה לאכילה ואסור לאכול ומקמי המחשבה גם לאכול הי' מותר וכך משמע ל' המשנה דלוקח לזרע פטור מן הדמאי והיינו דאינו דמאי כלל ואפי' באכילה שרי ואי דא"כ אכתי קשה הא כבר פקע חזקת טבל כו' ז"א דכיון דאמרי' דבחישב לאכילה באין מחשבה א"כ הא אין מציאות להיתיר האכילה בפועל גם בלוקחן לזרע דהא אם יבא לאכול הא יש ממילא מחשבה לאכילה ותו הא באין מחשבה ונאסרת האכילה ורק בעצם כך הוא הדין דכ"ז שעומד לזרע גם האכילה מותרת בעצמותה אילו לא הי' עמה מחשבה אבל אין לזה מציאות בפועל כיון דעם כל אכילה יש גם מחשבה והמחשבה תו הרי עושאתו דמאי וע"כ כיון שאין לההיתיר מציאות בפועל לא שייך לומר דפקע חזקת טבל וקם לי' בחזקת היתיר כיון דאם יבא לישאל לב"ד לא יורו לו היתיר לאכילה בפועל כיון דיהי' מחשבה לאכילה והמחשבה תעשהו דמאי וע"כ שפיר חשוב שיש החזקת טבל עדיין כיון דהי' אסור באכילה בפועל דו"ק מאוד [ולפי"ז אם עבר ואכל (קודם שחישב לאכילה) בלי מחשבה דמשכחת אכילה בלי מחשבה ע' בית האוצר ערך אחשבי' לא יהי' צריך כפרה וסליחה דכ"ז שלא הי' מחשבה הא הי' מותר באמת באכילה רק דלכתחלה אין מציאות לאכילה בלי מחשבה לשיוחשב מותר באכילה ושיוכלו להורות לו לאכול דאכילה בלי מחשבה שייך רק בעבר ואכל בלי ידיעה עש"ה בבית האוצר וא"כ כיון דאם יבא לשאול יאמרו לו דאסור שפיר לא פקע כו' כנ"ל] ואולם גוף הסברא שבאתוון דאוריתא הנ"ל דכיון דהותר פעם הא פקע לי' חזקת טבל כו' יש לה סתיר' לכאורה מהך דדמאי פ"ד דבשכח לעשר שואלו בשבת ואוכל על פיו ואעפ"כ חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר ודו"ק:

ויש לדון עוד במה שכתבנו דאף דכ"ז שלא חישב לאכילה האכילה מותרת בעצם מ"מ לא הוי זה חזקת היתיר כיון דליכא היתיר בפועל דעם האכילה הא יהי' מחשבה וכיון דהדין דמהני מחשבה ממילא הא ליכא חזקת היתיר ויש לדון דזה דומה למחלוקת הראשונים בביצה באומר לכשארצה אטול אי הוי כאומר איני בודל כל בין השמשות דאף דבלאה"נ הא אין נוטל רק עם רצון שרוצה ליטול מ"מ ס"ל לחד סברא שם דבאומר לכשארצה אטול הוי שפיר חלות הקצאה ולא מהני התנאי דרק באומר איני בודל כו' הנטילה מותרת בעצם ולא הוקצה כלל דאף דיש עם הנטילה רצון ממילא מ"מ הא לא הוצרך להרצון רק דכך המציאות דיש גם רצון אבל הא אין זה דבר המתיר רק הנטילה מותרת בעצמותה ומשא"כ באומר לכשארצה דרק הרצון הוא המתיר משא"כ הנטילה בעצמותה אסורה לכן אף דיש ממילא רצון עם הנטילה מ"מ כיון דהנטילה בעצם אסורה שפיר הוי חלות הקצאה על הנטילה בעצם ותו לא מהני תנאו שמתנה לכשארצה כו' דכיון דהוקצה ונתבטל לסוכה הוי הקדש וחלות שם שמים ולא מהני תנאו עש"ה בר"ן ובטור וב"י וא"כ נ' לכאורה דגם כאן תלוי בזה דלסברא הנ"ל דבאומר לכשארצה כו' אף דיש ממילא רצון עם הנטילה מ"מ כיון דהנטילה בעצמותה אסורה חשוב חלות הקצאה מפאת עצמיות הנטילה א"כ גם כאן להיפוך חשוב חלות היתיר מפאת עצמיות האכילה דמותרת בעצמותה דאף דעם האכילה יש מחשבה ממילא והמחשבה תאסור מ"מ חשוב חלות היתיר לאכילה מפאת עצמיות האכילה דהיא מותרת ותו אין ראוי גם למחשבה שתאסור כיון דכבר פקע חזקת טבל וקם בחזקת היתיר ודו"ק היטיב כי הדברים עמוקים עד מאוד וא"כ דברינו הנ"ל תלוים במחלוקת הראשונים ז"ל בביצה הנ"ל ודו"ק היטיב מאור:

ויש לדון עוד בירושלמי הנ"ל דאכתי מדוע בלקחן לזרע וחישב עליהן לאכילה באין מחשבה הא לפי הנ"ל דהמחשבה לא מהני לבטל למפרע רק דעכשיו נעשים דמאי א"כ עכשיו הא אינם גידולי קרקע עוד ואיך אפשר שיעשו עכשיו טבל ודבר העושה טבל היינו גידול הקרקע והמירוח כו' זה הא כבר פסק ואולם גם בשביעית אמרי' כזה בירושלמי שביעית פ"ז ה"א דלולבי זרדין כו' דאין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתיקו ובעי התם לומר דגם קדושת שביעית אין חלה עליהן עד שימתיקו ומותיב שם ע"ז "ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו ובסוף קדוצית שביעית חלה עליו (כצ"ל שם) ואמר ע"ז התיבון הרי הסיאה והאיזוב כו' שלקטן לעצים אין קדושת שביעית חלה עליהן חישב עליהן לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן א"ר חנני' שכן אם לקטן לכתחלה לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן פי' דשאני המתקה דמחוסר מעשה משא"כ מחשבה הי' לה מציאות מיד בהתחלה דהי' אפשר שילקט לאוכלין וסברת הירושלמי שם מצינו דבר שבתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו כו' נ' דהוא ג"כ מפאת דהא כבר פסק הגידול מהקרקע וההתייחסות לקרקע דההמתקה היא עתה בתלוש ואיך אפשר שיחול עתה קדושת שביעית [וכ"ש דראוי לומר כן בשביעית דמיקרי איסורו ע"י קרקע בנדרים נ"ח ב'] ועכ"ז אמרי' דלגבי מחשבה כיון דהי' מציאות להמחשבה בהתחלה אפשר