גליוני הש"ס זרעים קיא

בנטופה דאין לה שכחה מפני חשיבותה אפי' כל שדהו נטופה נמי אין שם שכחה וז"פ בכוונת הירושלמי והפני משה במחכת"ה היפך הכוונה בזה:

ה) חשיבות של ריבוי מצינו בו שיעור בירושלמי פאה פ"ז ה"א דהוא כאשר הריבוי ד' פעמים ככה ע"ש דאמר עד די עבד ד' כפליסין עש"ה ועמ"ש במ"א מגמ' ב"ב ס"ג א' בכמה מיקרי חלק ומגמ' נדרים מ"ו ב' בכמה הוא תפיסת יד:

ו) בעניין קרוב' דהוי הוכחה בממון כמבואר בב"ב כ"ג ב' סווי' דניפול הנמצא יל"ע בירושלמי פאה פ"ז ה"ב בד"א כשהי' מכירו עש"ה בפני מסה:

ו) גרם גזל אי חשוב גזל, ע' פאה פ"ז ה"ג המניח כלכלה כו' ה"ז ויזל כו' ובירושלמי שם שהוא גרם לו שלא ירד לארץ:

ח) בוצינא טב מקרא, ע' ירושלמי פאה פ"ז ה"ד מתוך שהוא מעכן הוא עושה יותר לשנה הבאה וק' דאדרבה ביצינא טב מקרא:

ט) הלל הנאמר בשחיטת פסח דלא נודע מקורו וע' פסחים צ"ה ב' איפשר ישראל שוחטין את פסחיהן כו' ואין אומרים הלל ומשמע דהוא סברא וע' תוס' פסחים ס"ד א' ד"ה קראו עש"ה ומצאתי בירושלמי פאה פ"ז ה"ה קודש הלולים הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל ובפני משה דהכוונה אפסח שאומרים הלל בשחיטתו ע"ש וא"כ מרומז ההלל בקרא [ועל כרחך הכוונה אהלל דפסח דאילו השיר שעל הנסכים הי' שיר' דיומי' ולא הלל] ואולם י"ל דהכוונה אהלל דליל פסח שעל אכילתו דיש לו מקור בקרא השיר יהי' לכם כליל התקדש חג וכמבואר בפסחים צ"ה שם דטעון הלל באכילתו:

יוד) מעשר עני דשלישית ושישית ואין אז מע"ש, אם העניין דהמ"ע בא תחת המע"ש ונחשב המע"ש שישנו גם אז במה שיש מ"ע או דבאמת אין עניין המע"ש כלל אז ולא בא המ"ע תחתיו כלל רק המ"ע הוא נתינה בפ"ע דשייכה אז ואין עניינה תחת המע"ש והשלמתו כלל ודו"ק היטיב וע' ירושלמי פאה פ"ז ה"ח שלישית וששית אעפ"י שאין בהן מע"ש יש בהן מ"ע כו' עש"ה דמבואר להדיא דהמ"ע בא תחת המע"ש ונחשב שהמע"ש עצמו נוהג במה שנוהג מ"ע וע' תוס' קידושין נ"ד ב' ד"ה גמר עש"ה:

יא) בש"ס פסחים ב' א' נ"מ לנודר מן האור, עמש"ש בגליון קיבוץ רבות כאלה וע"ע ירושלמי פאה פ"ז ה"ה לא תהא תרומת תודה במדבר ע"ש בפני משה דכ' דהכוונה דנ"מ לנודר וע' ט"ז יו"ד סי' ס"ד סק"א:

יב) שביעית, דניתן רק לאכילה ושתי' וסיכה ואסור לקנות בו עבדים וקרקעות ובהמה טמאה דאינם לאכילה, יל"מ אי שרי לפדות בו הקדש מי אמרי' כיון דההקדש השתא מיהת אסור בהנאה הוי כלוקח קרקע דאינה ראוי' לאכילה אי דילמא כיון דאחר הפדיון יהי' ההקדש מותר באכילה שפיר חשיב לאכלה ויל"ע בזה בבכורות י"ב ב' ובתוס' שם וע' ירושלמי פאה פ"ז ה"ו דשדה הקדש חייב בשביעית ואמר עלה לאוכלו בלא פדיון א"א שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית ובפי' הרידב"ז שם דכיון דהקדש אסור בהנאה הוי כלוקח קרדום ושביעית ניתן רק לאכילה ע"ש וא"כ הא מבואר דאסיר ואולם מפי' הפ"מ שם נ' דכוונת הירושלמי אאיסור לאכלה ולא לסחורה דהפדיון חשוב סחורה ע"ש ואולם גם להפני משה על כרחך צ"ל כנ"ל דאל"כ הא מותר ליקח מאכל בדמי שביעית מחבירו ועל כרחך דכיון דההקדש לפני הפדיון אסור וע"י הפדיון הוא שניתר נמצא דנעשה מאכל רק ע"י הדמי שביעית וזה אסיר לעבות מאכל משביעית דניתן רק לאכילה אבל עשיית מאכל הוא רק כעושה כלי ואף דאחר שנעשה מאכל ראוי לאכילה מ"מ ההעשות מאכל אינו אכילה רק הנאה אחרת ואין שביעית ניתן לו ודו"ק היטיב ובלא"ה פי' הפני משה שם אינו מבורר והעיקר כפי' הרידב"ז הנ"ל דכך הוא ל' הירושלמי הנ"ל דהוי כלוקח קרדום כו' היינו דבר שאין ראוי לאכילה וז"פ:

יג) ב' קדושות כשישנם בדבר אחד אי מצטרפות להעשות קדושה אחת, כבר הארכתי מאוד ע' ציונים לתורה כלל ל"ח וע"ע ירושלמי פאה הובא באות הקדום דפי' הפני משה דהאיסור במה שחל על הדמים קדושת שביעית וכיון דנפדה ההקדש בהם הוי התרת האיסור סחורה דבאין כאחת חלות קדושת השביעית על הדמים היינו האיסור לעשות בהם סחורה ומה שעושה בהם סחורה בהתרת ההקדש ולכאורה הא בכל דמי שביעית כשלוקח בהם מאכל וחל על המאכל קדושת שביעית והדמים ניתרים א"כ הא מתיר הדמים בהמאכל דיש בו קדושת שביעית והוי סחורה ואך דבעלמא אין קושי' כיון דרק ע"י סחורה זאת עצמה במה שהשביעית מתחלל על המאכל הוא דחל על המאכל קדושת שביעית וא"כ הא א"א לאסור סחורה זאת עצמה ומשא"כ כאן דמחלל קדושה אחרת דהקדש בדמים שפיר פדיון קדושת ההקדש דהוא קדושה אחרת שפיר היא סחורה ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז יש לדקדק מזה דאין הקדושות מצטרפות להעשות אחת בב' קדושות שבדבר דאל"כ הא ה"נ חדא קדושה הוא דאיכא שבאה הקדושה הזאת רק ע"י הסחורה דקדושת שביעית והקדש שבדמים תרוייהו הא מתאחדים והם רק קדושה אחת שבאה ע"י הסחורה והפדיון עצמו ודו"ק היטיב מאוד:

יד) ירושלמי פאה פ"ח ה"א למה נקרא שמן נמושות שהן באות בסוף ובפני משה פי' נמושות מל' נמשך שהולכין בנחת ובהמשך הזמן וע' לעיל פ"ד ה"ג ובמנחה מפני הנמושות דכ' הפ"מ הזקנים ההולכים על משענתם כו' ונ' דכוונתו שם לפרש נמושות מל' משענות והוי נמושות כמו משונות כמו כבש כשב וכדומה והוא משורש משענת אלא שנבלעה העי"ן וכמוהו בירושלמי הרבה ונזכרתי דבש"ס ב"מ כ"א ב' פירש"י סבי דאזלי אתיגרא דהוא ע"ש שממשמשין בארץ במשענותיהם עש"ה ואולם כוונת הירושלמי כאן דאמר דנקרא שמן נמושות על שבאים בסוף נ' באמת באופן אחר והיינו דעל שם שבאים בסוף היום שכבר מתחיל ליחשך ולהיות לילה וכדלעיל ובמנחה מפני הנמושות ולכן נקראים נמושות מל' "אמש" דהוא לילה וחשכה ותיבת אמש עצמו הוא כעניין וימש חושך:

טו) ירושלמי פאה פ"ח ה"ה הנותן נותן והלוקח יחוש לעצמו, כל' זה ירושלמי דמאי פ"ב ה"א והתירו לו להיות מוכר טבלים והלוקח יחוש לעצמו ועוד כל' זה והלוקח יחוש לעצמו בירושלמי שביעית פ"י ה"א:

טו) ירושלמי פאה פ"ח ה"ז דלא הוי אכיל עם חורנין תיבת עם צריך למחוק וצ"ל דלא הוי אכיל חורנין והיינו שלא הי' אוכל בשר אחר רק בשר ציפורים ונ' עוד דתיבת אכיל דכאן הוא כמו עכיל והיינו שהי' טבע איצטומכא שלו דק ולא הי' מעכל חורנין היינו מיני בשר אחר רק בשר ציפורים:

יז) ירושלמי פאה פ"ח ה"ח אמרי דשותן גבן, י"ל הפי' דאמרי צדקתנו אצלנו היינו דכששאלום מדוע אין מקבלים צדקה בשאר ימות השנה היו משיבים צדקתנו אצלינו היינו אנחנו נותנים בעצמינו הצדקה לנו היינו שמתפרנסים מיגיע כפם וכעניין הלל באכלו שאמר שגומל חסד עם האכסניא הוא הגון ומה שלא נתפרנסו ממלאכה גם בעשי"ת וקיבלו אז צדקה אולי הי' זה לזכות הנותנים אז במצות צדקה להגונים הואיל והם ימי הדין כדי שתגן הצדקה עליהם או לפי שהם ימי תשובה והיו טרודים בתשובה ולא הי' להם פנאי לעסוק במלאכה ולכן הוכרחו אז לקבל צדקה ותיבת דשותן לפי"ז מל' צדקה והוא כהך דסנהדרין