גליוני הש"ס זרעים קז

בסוף העולם מכיר בה הוא איבעי' דלא איפשיטא ע"ש ובירושלמי פאה פ"ה ה"ו דאפי' חמרין העוברין בדרך וראו עומר ששכחוהו פועלים ובעה"ב אינו שכחה עד שישכוחוהו כל אדם ע"ש בפני משה:

עב) אי חיישי' להערמה, ע' שבת ל"ח א' ובכ"ד ובירושלמי פ' כל שעה ה"ב ר' יוחנן חשש להערמה ור"ל לא חשש להערמה וע' ירושלמי פאה פ"ו ה"א הדא אמרה לא חשו על הערמה וע' בזה בבבלי בנדרים וע' ירושלמי פאה פ"ח ה"ב שנייא היא שאין אדם עושה בדבר ערמה ע"ש ברידב"ז:

עג) ספק ממון דלהקל כמבואר ל' הגמ' בכתובות ע"ג ב' ובכ"ד ספיקא דממונא לקולא, הא דמיקרי קולא מה שאין מוציאין אף דהוא חומר לצד הב' היינו משום דהב' בא להוציא ועדיין אינו בידו ולא מיקרי זה חומר מה שאינו נוטל ומשא"כ אילו היו מוציאין מזה הי' מיקרי חומר וע' דוגמתו ירושלמי פאה פ"ו ה"ב קל הוא לבעה"ב ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בהן וכזה ג"כ הא דאמרי' דספק ברכות להקל ואף דהוא ג"כ חומר מה שאוסרין לו לברך משום ספק ברכה לבטלה מ"מ אין זה חומר שעדיין לא זכתה הברכה דהא לא בירך עדיין וצריך לעשות מעשה ולברך וכשאומרים שלא יעשה כן וישאר שוא"ת כמו שהוא השוא"ת מאיליו לא מיקרי זה חומר ומשא"כ אילו היינו אומרין שצריך לברך מחמת ספק חיוב הברכה אזי כיון דהשוא"ת מאיליו וכבר ישנו ואנו אומרין להוציא מן השוא"ת ולחייבו לעשות מעשה ולברך דבר זה הי' נחשב חומר ודו"ק היטיב מאוד:

עד) הואיל אי בעי פריק אי אמרי', ע' ירושלמי חלה פ"ד ה"ב הקדש ראוי לפדותו כו' וירושלמי ערלה פ"א ה"א להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו:

עה) ירושלמי חלה פ"ד ה"ב ר' יונה בעי אף לעניין מעשר בהמה דתנינן דחמש פטור באמצע אינו מצרף אם כוונת פטור כגון לקוח ויתום אבל מה שניטל ממנו כבר מעשר בהמה מספקא לי' אי כמו דאמרי' לעניין חלה דדבר שניטלה חלתו מצרף גם במעשר בהמה כן ואם תאמר דחלה עדיף דהיא כנשוך הא גם י"ו מיל כיון די"ו מיל חשיבי חיבור הרי הוא כנשוך וע"ז דוחה הירושלמי "לא מצינו חלה מהלכה מצינו מעשר בהמה מהלכה כצ"ל והכוונה דמעשר בהמה מה שהאמצעיות עומדות שם באמצע אין מחבר כיון דאפשר להם להפרד משם ורק אם הם עדיין לא ניטל מהם מעשר בהמה אזי כיון דמתחייבות עם אלה ועם אלה אזי החיוב מחברם דכיון דמתחייבות עמהם הרי מחוברות לשניהם ע"י החיוב דכיון דמחויבות עמהם מחבר זה החיוב ג"כ לחיצוניות ומשא"כ באין האמצעיות מחויבות בפועל דאז רק גופם אתה רוצה לומר שיחבר דנחשבות מינם בחיוב הואיל והיו פעם בני חיוב לכן גופם א"א שיחבר כיון דיכולות להפרד וליליך משם וגם שעומדים שם כאילו אינם שם כיון דיכולים ליליך ומשא"כ חלה דאינה מהלכת ואינה יכולה להפרד שפיר גופה מחבר כיון דבת מינא הוא עכ"פ מפאת שהית' פעם מחויבת ונחשבת שייכות בחיוב ואעפ"י שאין מחויבת עתה בפועל מ"מ כיון דהיא בת מין החיוב גופה מחבר ודו"ק היטיב מאוד:

עו) בעניין חב"ע, מה שכתבתי בשו"ת בן פורת סי' ו' דבעל חי לא חשוב נכנס כיון שיכול ליליך ולהפרד משם ע"ש בארוכה, ע' דברינו כאן באות הקדום:

עו) כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור, ע' ירושלמי חלה פ"ד ה"ה לא חשו למראית העין בספינה ע"ש בפני משה:

עח) ביטול חמץ, דנחלקו אי הוא ביטול החשיבות שעושאו כעפר או מטעם הפקר, יש לאחד הסברות דבירושלמי ערלה פ"ח ה"א מוכח דנוטע אילן פירות לעצים דמבטל בזה ענין מאכל שבו ועושאו כעצים אזי עניין מאכל שבו נדמה להפקר ע"ש ר' בא בר ממל אמר חייב מן הדא ובא הלוי כו' ומשמע דנדמה להפקר רק דהפקר כזה אינו פוטר ממעשר כיון דאין הלוי יכול לזכות ודו"ק היטיב מאוד וע"ש ברידב"ז ד"ה מהו שיהו חייבין במעשר:

עט) חשיבות ממקום למקום אי אמרי', כבר הבאתי הרבה ובב"ק צ"ז ב' והוא דאית לי' אורחא למיזל למישן ובהך דקידושין י"ב א' חיישי' שמא ש"פ במדי נחלקו הראשונים אי בעי' מתקיים עד שיבא למדי וע' ירושלמי ערלה פ"א ה"א דנוטע אילן ביער במקום שאין יישוב לא חשוב אילן מאכל ופטור מערלה זולת אם יש שיווי בפירות שהן כדאין לטפל בהן ולהביאן ליישוב ותהי' הוצאת ההבאה מועטת מהכנסה שבהן ע"ש דאמר בשאינה עושה כדי טפילתה כו':

פ) אחשבי', ע' ירושלמי ערלה פ"א ה"א פרי אם אומר עצו אין אדם יוצא כו' פי' דהא אחשבי' לפרי דאם תאמר דנטיעה למצוה לא חשיב פרי רק כעץ א"כ הא גם המצוה לא יכול לצאת דהא באתרוג בעי' ג"כ פרי כדכתי' פרי עץ הדר וע"כ מה שנטעו למצותו הא אחשבי' לפרי וע"כ חייב גם בערלה וי"ל עוד כוונת הירושלמי דאם תאמר דכוונת מצוה ה"ל כעץ ואינו פרי א"כ הא גם במצוה לא יוכל לצאת דבאתרוג נמי הא בעי' פרי וכיון דלא יוכל לצאת תו הא בטלה מחשבתו שנטעו למצוותו וכיון דבטלה מחשבתו תו הא ה"ל כעלו מאיליהן דחייב בערלה וא"כ ממ"נ הא חייב בערלה ודו"ק:

פא) ח"ע וחב"ח, גמ' גיטין מ"ב א' אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין איסורא לא קאמרי' והירושלמי ס"ל גם באמת כן ויל"ע מירושלמי ערלה פ"א ה"א דבחישב שנה ראשונה לסייג ושני' למאכל א"א לחלק איסור בזמן לומר דבשנה הראשונה אינו ערלה ובשני' ערלה וכיון דעירב בו מחשבת חיוב הוא ערלה מיד וכך כאן הרי עניין ב"ת דלמחר מעורב גם היום ואיך מותר היום בשפחה ובאתי רק להעיר:

פב) איסור כולל, אי אמרי' כולל דלאחר זמן. הארכתי וע' ירושלמי הובא באות הקדום דאיסור דשנה שני' חשוב ישנו כבר עתה וע"כ ה"ל עירוב מחשבת חיוב וא"כ גם לעניין כולל איסור דלאחר זמן חשוב כאילו ישנו כבר עתה ושייך שפיר כולל ומגו דחייל כו' ודו"ק היטיב מאוד:

פג) בעניין ספירת העומר, מה שכתבתי בציונים לתורה כלל י"ב דקטן שנתגדל תוך ימי הספיר' חשוב ספירתו שאח"כ שבע שבתות תמימות כיון דסופר כל זמן החיוב שלו, ע' ירושלמי ערלה פ"א ה"א עיקר רבעו צריכה לי' כו' ע"ש ברידב"ז ד"ה נטעו והיינו דמספקא לי' בנטע שנה ראשונה לסייג והב' למאכל דה"ל ב' שני ערלה אי נוהג בו רבעי בשנה ד' די"ל דכיון דכתי' שלש שנים יהי' לכם ערלים ובשנה הרביעית כו' בעי' לרבעי ג' שני ערלה דייקא ונ' דסברא זו וודאי היא דבעי' ג' שנים דהכי כתי' קרא וכנ"ל ורק עניין הספק שלו דכיון דבשנה הראשונה הי' לסייג ולא הי' בגדר ערלה כלל דהי' עץ לא אילן מאכל לכן השנה הב' והג' דהי' מאכל והם כל זמן החיוב שלו ה"ל זה ג' שני ערלה כיון דהם כל זמן החיוב ומה שחישב תוך הג' שנים מחשבת מאכל שזה הביאו לכלל חיוב ה"ל ממש כקטן שנתגדל תוך ימי הספיר' והטעם ממש כסברתנו הנ"ל בספירה ודו"ק היטיב מאוד:

פד) מחוסר מחשבה, דאינו חסרון ע' זבחים צ"ד א' דמחוסר מחשבה חשיב ראוי לקבל טומאה וכזה עוד בכ"ד דחסרון מחשבה אינו חסרון וע' ירושלמי שביעית פ"ז ה"א שכן אם לקטן לכתחלה לאוכלין כו' וירושלמי ערלה פ"א ה"א ראוי הוא לחשוב עליו ולחייבו:

פה) קיום הרכבת אילן, יש ראי' ברורה דאסור מירושלמי ערלה פ"א ה"ב אפי' כר' שמעון בן לקיש לית כאן מרכיב