גליוני הש"ס זרעים קה

עלי' פאה כאילו הי' שלו עדיין וכן בהפקר ומשא"כ בהקדש כנ"ל ודו"ק היטיב מאוד:

מט) דבר המפורש בתורה להיתיר אם חכמים יכולים לאסור, ע' ירושלמי פאה פ"א ה"א וקשיא מן דו סמך לדבר תורה הוא אמר חכמים אמרו כו' ומשמע דאין יכולים לאסור וע"ש ברידב"ז:

נ) זה אלי ואנוהו, ע' בריף פ' לולב הגזול חשב טלית נאה ואולם בירושלמי פאה פ"א ה"א אמר ציצית נאה ולא הזכיר טלית:

נא) פרה אדומה, אי בתחלה מגבין עלי' או באה מתרומת הלשכה ע' הוריות ג' ב' וע' ירושלמי פאה פ"א ה"א ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ומשמע דבתחלה מגבין עלי' [וע' ר"ש פרה פרק ב' משנה ג' בסופו דעיקרה באה מתרומת הלשכה ומיהו יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור כו' עש"ה]:

נב) תרומה, אי החיוב להפריש גם כשאינו רוצה לאכול או רק כשרוצה לאכול, הארכתי כבר וע' ירושלמי פאה פ"א ה"א ממה שיחננך כו' מפריש תרומה ומעשר ראשון כו' ואם אין לך אין אתה חייב כו' ואי איתא דרק ברוצה לאכול מה שייך לומר דאם אין לו אינו חייב וא"צ להחזיר על הפתחים עש"ה הא גם מחזיר על הפתחים אסור לאכול טבל ואם יהי' טבל לפניו ויכול להחזיר על הפתחים ולא יצטרך לאכול הטבל וודאי האי חייב להחזיר כו' ואסור לאכול טבל ועל כרחך דגם באינו רוצה לאכול חייב להפריש וההפרשה הוא חיוב עצמותי וזהו רק ביש לו אבל א"צ להחזיר על הפתחים שיהי' לו תבואה להפריש תרומה [ואפי' לקנות תבואה אינו חייב אפי' יש לו ממון] ושפיר שייך לומר אם יש לך אתה חייב ואם אין לך אין אתה חייב ודו"ק היטיב:

נג) ירושלמי פאה פ"א ה"א חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות חפציך אלו דברי תורה, צריך להפוך הגירסא חפציך אלו אבנים כו' חפצים אלו ד"ת דחפציך היינו שהם רק חפציך אבל אינם חפצי שמים והם אבנים טובות כו' וחפצים היינו דברים שהם חפצים בעצם והיינו ד"ת פי' מצוות התורה וגם שניהם בין חפציך בין חפצים בעצם היינו מצוות לא ישוו בה היינו בתלמוד תורה דת"ת כנגד כולם והוא כדלעיל חד אמר אפי' כל העולם כולו כו' וח"א אפי' כל מצותי כו' ע"ש בירושלמי:

נד) בעניין שותה מים בתוך הסעודה אם צריך ברכה, ע' ירושלמי פאה פ"א ה"א אם לחם למה מים ע"ש בפני משה דהואיל והסעודה כולה קרוי' לחם א"כ גם מים בכלל משמע דברכת המוציא דלחם פוטרת גם מים שבסעודה דגם המים טפל ללחם דסעודה:

נה) בש"ס חולין מ"ה א' אנסה עצמה מהו כו' עש"ה והכוונה לספק אי הך דכל שפושטת כו' הוא שיעור ואינו תלוי במה שאנסה עצמה בפועל ופשטה ביותר רק דכל שרגילה לפשוט זהו שיעור השחיטה ומה שלמטה מזה אינו מקום שחיטה ואף דאנסה עצמה ופשטה ביותר אינו מועיל כלום כיון דאין שם מקום השחיטה או הדבר תלוי בעניין הפועל דכל שפושטת שלא באונס הוא מקום השחיטה ואם אנסה עצמה ופשטה בפועל יותר הוי גם היותר מקום השחיטה ויש כזה בירושלמי פאה פ"ב ה"ב דאמת המים שבין ב' שדות ואין יכול לקצור כאחת היינו דבעומד בשדה זו אין יכול לקצור שדה הב' [אף דבעומד באמצע בין שתיהן יכול לקצור מצד זה ומצד זה] מ"מ כיון דבעמדו באחת אין יכול לקצור הב' מפסקת וחשיבי ב' שדות ומפרישין פאה מכל אחת לעצמה לא מזו על זו ובעי שם אם זה הפסק בעצם להחשיבם ב' שדות ואפי' עומד בפועל באמצע וקוצר מכאן ומכאן ג"כ צריך להפריש מכל שדה פאה לעצמה א"ד בעומד באמצע בפועל וקוצר מכאן ומכאן שפיר מפריש מאחת על שתיהן דאף דחשיבי שתים מפאת שאין יכול לקצור זו בעמדו בזו מ"מ בעמדו בפועל באמצע וקוצר באמת מכאן ומכאן מתבטל עניין הפסק זה כיון דעתה הרי קוצר באמת בפועל מכאן ומכאן ע"ש ברידב"ז והוא ממש דוגמת הך דכאן דאף דהשיעור סתמא אינו בפשיטה באונס רק משערינן בכל שפושטת כו' ובלבד שלא תאנס מ"מ היכא דאנסה עצמה בפועל ופשטה סוף סוף הרי פשטה ושפיר ראוי לשחיטה ודו"ק היטיב מאוד כי הוא דומה בדומה ממש וע"ש בירושלמי דיש שם פלוגתא בזה:

נו) אין שליחות לעכו"ם, אם בפועל יש שליחות לעכו"ם [וע' תוס' בכורות י"א ב' ד"ה דמרחינהו עש"ה] ע' ירושלמי פאה פ"ב ה"ה ותני כן אין שוכרין פועלים גוים כו':

נז) ירושלמי פאה פ"ב ה"ה ר' פנחס בעי קצירת ח"ל מהו שתהא חייבת בפאה שלא תאמר הקדש פטור וח"ל פטור אי מה הקדש חייב אף ח"ל חייב אשכח תנא קציר ארצכם ולא קציר ח"ל, נ' הפי' דקאי על המשנה שם דתנן קצר חציי' והקדיש חציי' הפודה מיד הגיזבר הוא נותן פאה לכל ולכאורה טעמא בעי דמדוע חייב גם על מה שנקצר הלא מה שנקצר כבר שחל עליו כבר חיוב פאה וחובת פאה בקמה א"כ אחרי שהוקדשה הקמה הרי נסתלק החיוב הזה ונאפס ואיך יחזור עתה ובשלמא על החצי הב' שקוצר עתה אחרי הפדיי' הרי קוצר עתה מחדש וכעת אינו הקדש ומחייבת הקציר' דעתה מחדש בפאה משא"כ קציר' הראשונה דכבר חל חיובה בקמה ובהתקדש הקמה נתאפס החיוב מאין יוחזר אחרי שנתאפס ואולם הטעם פשוט דהא דהקדש פטור מפאה היינו רק על קצירת הקדש עצמו ומשא"כ על קצירת חולין יש החיוב גם בהקדש וכהך דכאן דקצירת חצי הראשון הי' קציר חולין ונשאר חיובו בקמה והוקדשה הקמה יש באמת בקמה עדיין חיוב הפאה על קצירת חצי החולין [ואף דאילו הי' הגיזבר קוצר חצי הב' יש לדון דלא הי' צריך לתת פאה דאף דיש חיוב פאה גם בהקדש על קציר חולין מ"מ ההקדש לאו בר חיובא הוא ואין כאן בעלים לחייבו ומ"מ הרי זה רק שאין שם מי שיחול עליו החיוב וליכא בר חיובא אבל גוף הקציר' שפיר יש בה החיוב בעצם על קציר החולין אלא שאין שם מי לשום עליו החיוב ודו"ק היטיב מאוד] וע"כ כיון דיש בעצם חיוב פאה על קציר החולין גם בקמת ההקדש לכן בהפדאה והיא עתה ביד הדיוט דהוא בר חיובא ויכול לחול עליו חיוב שפיר יש עליו חיוב לתת מקציר חצי הב' גם על קציר חצי הא' דהי' חולין כיון דהי' חיובו בקמה גם בהיותה הקדש ולא נסתלק החיוב כלל מעולם ודו"ק היטיב מאוד וע"ז קאי הירושלמי ואמר ר' פנחס בעי קצירת ח"ל מהו שתהא חייבת בפאה והא וודאי דח"ל פטור מן הפאה דהיא ממצות התלויות בארץ ולא הית' שאלתו ע"ז כלל אך כוונת השאלה על קצירת ח"ל אם יש בה חיוב פאה של תורה שנתנה חיוב פאה לשדות א"י אם יש זה החיוב גם בקצירת ח"ל והיינו בשדה שחצי' בארץ וחצי' בח"ל וקצרו חצי' שבא"י דחובת פאה בקמה ראוי שבהקצר החצי הב' שבח"ל יהי' חיוב לתת ממנו פאה על החצי שנקצר בא"י וזהו דאמר שלא תאמר הקדש פטור וח"ל פטור אי מה הקדש חייב אף ח"ל חייב והיינו דיש סברא לחייב קציר הח"ל על הקציר שבא"י אף דח"ל עצמו פטור מפאה דה"נ הא הקדש עצמו פטור מפאה בעצם (כנלמד בסיפרי מקרא הובא בפני משה לעיל פ"א ה"ג ד"ה אחת לגבוה כו' ע"ש דדריש קצירך פרט לשל הקדש ומה"ט הקדיש קמה ופדה עומרין פטור ואילו הי' גם בקציר הקדש עצמו חיוב פאה רק שאין בעלים לחייבו הרי זה שהי' שם חיוב ולא נתקיים עדיין וא"כ הי' חיוב אח"כ להפריש אף מן העומרין כמו במי שלא הפריש מקמה דהדין דמפריש מעומרין ועל כרחך דקציר ההקדש עצמו בעצם פטור וז"פ]