גליוני הש"ס נזיקין רעא

ירושלמי מכות

פרק א' ה"ג (ב' א') היו עומדין ומעידין עליו שהרג את הנפש בלוד באחד לחודש (כצ"ל) באו אחרים כו' שהרי אתם הייתם עמנו בחמשה בחודש בקיסרי ומלוד לקיסרי הוא מהלך יותר מה' ימים וע"כ הו"ל הזמה ובאו אחרים ואמרו להזוממים היאך אתם מעידים כו' והיינו ג"כ דמקיסרי לציפורי הוא ג"כ מהלך יותר מה' ימים וע"כ הוא הזמה ג"כ אך דיש מציאות רחוק ליליך מלוד לקיסרי וכן מקיסרי לציפורי בה' ימים בגמלא פרחא [או בקפיצה כנזכר בבבלי במכלתין וביבמות] וע"כ ספק נפשות להקל וע"כ ההורג אינו נהרג דשמא אין לחוש לגמלא פרחא והו"ל הזמה והעדים ג"כ אין נהרגין דשמא אמת אמרו והלכו בגמלא פרחא וכן המזימין ג"כ אין נהרגין מטעם הנ"ל ואין אומרים דממ"נ ראוי ההורג ליהרג דאי חיישי' לגמלא פרחא א"כ הרי לא הוזמו עדיין ואי לא חיישינן א"כ הרי הוזמו המזימין ואכתי עדות הראשונה קיימת דז"א דלגבי עדיו חיישי' שמא לא הלכו בגמלא פרחא והרי הוזמו ולגבי המזימין אומרים דהלכו בגמלא פרחא ולא הוזמו ובכל חד מקילינן ואין נהרג שום אחד מהן ודו"ק

ה"ו (ב') תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין כו', נ"ב זה מדברי ר' יוסי וכך מצינו לו בירושלמי ב"ק פ"ט ה"ח א"ר יוסי תנינן בנזקין מה דלא תנינן בנדרים והוא ג"כ דרך תימה כמו כאן ודלא כפי' הפני משה שם ונ' דצ"ל כאן א"ר יוסי תניק הכא מה דלא תנינן כו' ותיבות שלשה שלשה לא בדא תנינן צריכים להמחק ונכפלה תיבת תנינן בטעות וכן תיבות שלשה שלשה לא בדא נשתרבבו מלעיל בטעות

פרק ב' ה"ה (ד' ב') מ"ט דר' יודה כי יחם לבבו, נ"ב נ' דצ"ל "דר"ע" תחת דר' יודה והכוונה דר"ע ס"ל דהוא רק רשות מדכתי' פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו ואילו הי' מצוה ל"ל להכתוב ליתן טעם כי יחם לבבו הרי בפשיטות יש לו לרדוף כיון דכך המצוה ועל כרחך דאינו מצוה ורק למי שחם לבבו וא"א לו לעצור עצמו מלהרגו נתנה לו תורה רשות להרגו [ואני מסופק עוד אם אין כל המאמר דכאן טעות ונתשרבב מירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח דאי' שם מה טעמא דר' הונא כי יחם לבבו ונשתרבב זה לכאן בטעות וגם נחלף הונא ביודה]

פרק ג' הי"ב (ו' א') שנאמר ונקלה אחיך לעיניך משלקה הרי הוא כאחיך נזכר בירושלמי סוטה פ"ב ה"א מכיון שנתייסר וכתיב ונגלה אחיך לעיניך כמי שאינו חוטא ע"ש: ירושלמי שבועות

פרק א' ה"א (ב' א') אלא והי' מלמד שהן מצטרפין זה עם זה נ"ב כצ"ל דוהי' משמע שכולן מצטרפין להוי' אחת פני משה, ועי' דוגמא בבבלי זבחים כ"ט א' והי' מלמד שמצטרפין זה עם זה וברש"י יהי', עשאן הכתוב כו' הוי' אחת מלמד שמצטרפין כו'

ה"ב (ב') ראב"י אומר מתוך (כצ"ל) שנא' לא אכלתי באוני ממנו יכול ישראל שאכל מעשר אונן או טמא יביא קרבן כו' ע' ירושלמי סוטה פ"ה ה"ב א"ר יוסי ואפי' ראשון שבו אינו מחוור לא אוכל אין כתי' כאן אלא לא אכלתי כו' ע"ש וסברת ר' יוסי דכיון דלא נאמר לא אוכל רק לא אכלתי דרך סיפור אינו לאו וציווי ע' דוגמתו תוס' יבמות ק"ג א' ד"ה בין ותוס' קידושין ט"ו א' ד"ה כי טוב וע' גם בלאו דלא נתתי ממנו למת בירושלמי שבת פ"ט ה"ד דמוקים לי' אסוכה וקרי לי' עשה ע"ש בק"ע שכ' ואינו אלא עשה דלא נאמרו הדברים אלא בסיפור דברים של הוידוי וליכא למישמע לאו מיני'

ה"ג (ג' א') חטאתם אילו השגגות, נ"ב ע' לקמן פ"ד ה"ב בסופה כל מקום שנא' בתורה חט סתם את תופש הזדון כשגגה וצ"ל דהדרש כאן לא ממשמעות תיבת חטאתם רק דכיון דכבר הוזכרו זדונות ומרדים על כרחך דחטאתם אשגגות הוא דקאי

שם ויתלה על אוכלי שקצים ורמשים, נ"ב מעין ל' זה בירושלמי הוריות פ"ב ה"ד מצוות ד' הייתי אומר אף אוכלי שקצים ורמשים במשמע כו' ואילו תיבת במשמע דכאן נשתרבב משם דכאן אין לו מקום כ"כ

פרק ב' ה"א (ו' א') מתניתא בדבר שאינו בא מחמת הזבח כו', נ"ב תיבות "הזבח" הם ט"ס וצ"ל תחתיהם "הוכח" והיינו דספק גרידה הוא ספק שאינו בא מחמת הוכח ואילו ספק שיש בתוכו וודאי טומאה כגון ב' שבילין כו' והלך זה באחד והב' בב' ונשאלו כל אחד בפ"ע דשניהם טהורין דכל חד מוקמינן לי' אחזקתי' מ"מ כיון שיש וודאי טומאה בין שניהם אין מתירין להם לעשות טהרות לכתחלה ואמרי' להו זילו טבילו ומה שיש וודאי בין שניהם זה נקרא דבר שבא מחמת הוכח ע' בבלי נדה ז' א' שלא תאמר בהוכחות שנינו כמו ב' שבילין כו' וע"ש בתוד"ה שלא בשם התוספתא וע' ר"ש טהרות פ"ה משנה ג' בשם התוספתא אדם באדם כו' הרי אלו מוכיחות וע"ע שם משנה ו' וע' ירושלמי ביצה פ"א ה"א נתערבה אחת במאה כו' כולן אסורות כו' כמ"ד ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור נשרין ספק מהיום נשרו ספק מאתמול ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן והיינו ג"כ דמה שיש וודאי בתערובת נקרא הוכחה ובירושלמי דמאי פ"ב ה"א סורקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים וכ"ה עוד בכ"ד ל' הוכח על כוונה כזאת

פרק ד' ה"ה (י"ג ב') אין אומר בממון כו', נ"ב לקמן פ"ו ה"א פ"ז ה"א

פרק ה' ה"ה (י"ז א') דברי ר"ש בתובע קנס בושת לפגם כי פי' דמה שמזכיר תחלה לזה עיקר כוונתו ודוגמת