גליוני הש"ס נזיקין רסט

ה"ה (י"א א') ועל דברת לא יהי' כו', נ"ב מכאן ראי' לסברת הרמב"ן דאנכי אינו ממניין הדברות ולא יהי' הוא הדיבור הראשון וע"כ נדרש ועל דברת על לא יהי' דמפאת היותו דיבור הראשון נקרא דברת סתם ע' כזה בבלי שבת ק"ל א' דכתיב שש אנכי על אמרתך נדרש על המילה דלפי שהוא אמיר' הראשונה נקרא אמיר' סתם ע"ש בר"ש, ואולם בירושלמי ברכות פ"א ה"ה משמע דאנכי הוא ממניין הדברות עש"ה

ה"ח (ב') ר' הונא כד הוה חמי כו' עד הוה מכוון, נ"ב לקמן פ"ד ה"א ושם הגי' נכונה וכד הוה חמי הכין והכין

פרק ד' ה"א (י"ג ב') א"ר יוחנן בשביל לחוס על ממון ישראל, נ"ב צע"ג דמה שייך כאן בשביל לחום כו' הא מה שהוא חסיון לזה הוא לעומת זה הפסד לאידך ומדוע יש לחוס אממונא דהאי יותר מאממונא דאידך וע' ירושלמי גיטין פ"א ה"ד שטר יוצא בבית שאן והיו עדיו עדי עכו"ם כו' ר' יוחנן אמר פסול ור"ל אמר כשר ומ"ט דר"ל שלא להפסיד לישראל ממון ואפי' דלית מפסיד לדין מפסיד לדין ובפני משה ואפי' דלית מפסיד לדין מפסיד לדין, בתמי' וכי היכי שייך בדיני ממונות משום הפסד ממון ישראל שאם אין אתה להמלוה מפסיד אתה להלוה עכ"ל וא"כ ה"נ דכוותה מה שייך בזה בשביל לחוס על ממון ישראל [וע' ירושלמי כתובות פ"ח ה"א דבדיני ממונות לא שייך קולי ב"ש וחומרי ב"ה דמה שהוא שהוא קל לזה הוא חומר לזה עש"ה] ואולי הירושלמי כאן סמיך אהך דגיטין דמשני אקושי' הנ"ל א"ר יודן אלא כדי שלא לנעול את הדלת לפני בני אדם שלמחר הוא מבקש ללוות והוא אינו מוצא ע"ש והך כאן הכוונה בשביל לחוס כו' ואי דאדרבה נחוס אממונא דאידך ז"א דאממונא דאידך אין לחוס דאדרבה הוא רעה לו שלמחר הוא מבקש ללוות ואינו מוצא וקיצר הירושלמי כאן ולא פירש זה דסמיך אהך דגיטין דאמר ג"כ כהך דכאן שלא להפסיד לישראל ממון ופירש אח"כ הטעם יותר משום נעילת דלת בפני לווין וכך כאן הכוונה כן וכדאמר כן בבבלי דדיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה משום שלא תנעול דלת כו' ולפי"ז הפי' כאן בהכרח דבשביל לחום כו' אמרו דבדיני ממונות די בשאלה היאך אתה יודע שזה חייב לזה ולא בעי' דרישה וחקירה ודלא כפי' הפני משה דבשביל לחום על מעון הנתבע הצריכו השאלה היאך אתה יודע כו' ודו"ק

ה"ז (י"ד ב') לא תענה אפי' אחר מאה, נ"ב ע' פני משה דמאה לאו דווקא דאין ב"ד יותר מע"א ודוגמתו בבבלי הוריות ג' ב' מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן שנאמר אם כל עדת ישראל ישגו כו' ושם ג"כ מאה לאו דווקא דהא קאי אהוראת ב"ד הגדול ואינם יותר מע"א [וע' גם בירושלמי הוריות פ"א ה"א נכנסו מאה עד שיורו כולן]

שם אין מדקדקין ביי"נ, נ"ב ע' ש"ע יו"ד סי' קכ"ז סעי' א' בהג"ה ול' אין מדקדקין דוגמתו בירושלמי ר"ה פ"ג ה"א אין מדקדקין בעדות החודש ובירושלמי כלאים פ"ט ה"א אין מדקדקין במת ולא בכלאים בביהמ"ד ובירושלמי קידושין פ"ד ה"א משפחה שנשתקע בה פסול אין מדקדקין אחרי' ובירושלמי מגילה פ"א ה"ד אין מדקדקין במצות פורים ושם פ"ב ה"ב אין מדקדקין בטעיותי' ובירושלמי ברכות פ"ז ה"ג אין מדקדקין בדבר [ושם ה"ב אין מדקדקין בקטן וזהו גם בבבלי] ובירושלמי דמאי פ"ג ה"א גבאי קופה בשביעית לא יהו מדקדקין בחצירות של אוכלי שביעית

פרק ה' ה"א (ט"ו ב') איסי אמר כ"ז שאין (כצ"ל) העדים יכולין להזדמם על אותה עדות אין ההורג נהרג, ירושלמי יבמות תי"א ה"ה

ה"ג (ט"ז א') וחכמים אומרים אינן כלום, נ"ב אולי צ"ל וחכמין אינון כלום פ"י האם העירונין היינו בני הכפרים יודעין הן כלום הרי גם אחר רוב החודש אין יודעין מתי הי' ר"ח וע' ל' "וחכמין אינון כלום" בירושלמי ברכות פ"ב ה"ב ר"ג ובירושלמי ע"ז פ"ג ה"א ופירושו כנ"ל וכי הן יודעין כלום והי' כתוב כאן "וחכמין אינן כלום" וטעה מעתיק אחד לכתוב "וחכמין אינן כלום" ובא מעתיק ב' ונפלאו ממנו הדברים והוסיף תיבת אומרים

פרק ו' ה"ו (י"ח ב') אמר לון גברא רבא כו' א"ל עינוון הוא סני ומהמניתיך נ"ב כל' זה לקמן פ' חלק הלכה ב'

ה"י (י"ט א') עלון כו' מיחמי לי' אפין פי' שהלכו לנחמו וזה נקרא מיחמי לי' אפין וכן לקמן פ' חלק הלכה ב' הדין חיאל כו' איזיל חמי לי' אפין ע"ש

פרק ז' ה"ו (כ"ב א') מבריחו מן החמורה ומנתרו בקלה, נ"ב כל' זה ירושלמי סוטה פ"א ה"ד מבריחן מן החמורה ומקנתרן בקלה ע"ש

פרק ח' ה"ו (כ"ו ב') מה טעמון דבית הלל הואיל ואין כאן בעל להשקותה החזירתה התורה לספיקה וספיקה לספיקה וספיקה לחודי', נ"ב נ' דתיבות וספיקה לספיקה הם ט"ס וכן אות חי"ת של לחודי והמאמר החזירתה התורה לספיקה וספיקה לודי' והיינו דב"ש ס"ל דכיון דהיא אומרת בריא שלא נטמאה והיורשין אין יודעין אם נטמאה או לא ברי ושמא ברי עדיף ואף דהצריכה תורה בירור לספק זה ע"י השקאה מ"מ כיון דסילוק הבירור אין האשמה בה והיא אומרת תנו לי בעלי ואני שותה שפיר גובה כתובתה וב"ה ס"ל דכיון דנסתלק הבירור ונעשה הספק ספק מוחלט וספק סוטה הא עשאו הכתוב כוודאי כמבואר בבבלי סוטה הוי כאילו גם היורשין טוענין ברי ואין לה לגבות וזהו הל' החזירתה התורה לספיקה וספיקה לודי' היינו דהספק נעשה כודאי [ותיבת ודאי הוא בל' הירושלמי תמיד בלא א' ע' ירושלמי יבמות פ"ד ה"ב כל שאיפשר לו לעמוד על וודייו וכזה במקומות רבות] ומעתיק אחד טועה ראה הל' וספיקה לודי' ולא הבין דהא הוא ספק ואיך נאמר לודי' כי לא ידע דבסוטה עשה הכתוב ספק כוודאי והגיה תיבת לודי' דצ"ל לספיקה ונעשה מאמר וספיקה לספיקה ומעתיק אחר טועה הגיה להוסיף אות חי"ת בתיבת לבדה אחרי הלמד וכ' לחודי' ומעתיק ג' טועה הרכיב ב' הטעותים וכ' וספיקה לספיקה וספיקה לחודי' אבל באמת צ"ל כנ"ל והוא פשוט [ומל' הירושלמי משמע דהא דבסוטה עשה הכתוב ספק כוודאי הוא רק כאשר אין עוד אפשריות בירור ההשקאה והוא ספק מוחלט לא השאירתו תורה בספק רק עשאתו כוודאי אבל כ"ז שיש אפשריות בירור ההשקאה הוי רק כמו חסרון ידיעה כ"ז שלא נתברר כיון דיש להספק בירור בעצם וחסרון ידיעה אין שייך להחשיבו וודאי וזהו הל' החזירתו התורה לספיקה כו' היינו שהחזירתו לעצם הספק הא כ"ז שהי' הבעל חי והי' אפשריות בירור השקאה לא הי' כן ודו"ק ויש לדבר בזה הרבה ואכ"מ, ונפילת הטעות בכאן נ' עוד פשוט דאיזה מעתיק טעה לכתוב בכפילות תיבות "לספיקה וספיקה" וכן נפל טעות להוסיף אות חי"ת בתיבת לודי' וכנ"ל

פרק ט' ה"ו (ל' א') נתאלמנה נתגרשה כאחת כו', נ"ב משכחת נתאלמנה ונתגרשה כאחת כגון שנתן לה בעלה גט ואמר שיחול הגט עם גמר מיתתו דאז כגון הגט עם גמר מיתתו כמבואר ברש"י ב"ב קל"ז א' ד"ה זה גיטך לאחר מיתה עש"ה ונעשית אלמנה וגרושה כאחת ועמ"ש בגליון הבבלי גיטין כ"ה ב' וגם משכחת נתאלמנה ונתגרשה כאחת לר"א דמהני שיור בקידושין אם קידשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם