גליוני הש"ס נזיקין רסו

דבעל המעות כו', נ"ב ע' ירושלמי דמאי פ"ו ה"ח מתניתי' דר' יוסי כו' עש"ה כולה סוגי'

שם מעתה אפי' כו', נ"ב עמ"ש על הירושלמי דכאן בגליון הירושלמי שבועות פ"ב ה"ה ד"ה וקסמי' בידי'

שם (כ"ז א') אמר לו לא עלת כו' (כצ"ל), נ"ב והתנינן מעריך כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא נ' סלע (כצ"ל) פי' דבשלמא מקדיש נכסיו יש לומר שלא הי' דעתו להקדיש כסית שלקח עבור אשתו ובניו אבל מעריך הרי אין לו עניין כלל להחפצים שלו דהוא רק קבע לעצמו חיוב נתינת נ' סלע ואם אין נותן הגיזבר גובה אותם מחפציו וא"כ מדוע לא יגבה מכסות אשתו כו' אם הוא שלו ומשני כאומר (כצ"ל) ערכי עלי ע"מ כו' פי' דגם במעריך נעשה כאומר ערכי עלי ע"מ כו' דאנן סהדי דכך דעתו וע"כ נעשה כאומר כך ומייתי ראי' דבמתנה כזה מהני מהך דר' נסא כו' דאמר כאן להדיא האומר ערכי עלי ע"מ כו' ר' יהושעי' כו' זאת אומרת שאין שמין כו' דבר תורה כו' דאילו הי' השומא דבר תורה הו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ונא הי' ראוי לתנאו להועיל וע' תוס' ר"ה ו' א' ד"ה על מנת עש"ה

פרק י' ה"ה (כ"ט ב') מהו דיימר לו נתייאשתי פי' כבר נתייאשתי מחמורי ונתחייבת בתשלומיו ומה שזכיתי בו עתה אני רק כזוכה בחמור של הפקר אחר ואינך נפטר מכח זה מתשלומין נשמעינה כו' והיינו דלר"ל דאם צווח ואומר שאינו מתייאש באמת אינו יוצא מרשותו וא"כ מה שבאינו צווח אם זכה בו אחר אין נאמן לומר לא נתייאשתי להוציא היינו רק דלא מהימנינן לי' להוציא ואמרי' דנתייאש אבל כיון דבאמת אם אינו מתייאש אינו יוצא מרשותו לכן להיפוך ג"כ אין נאמן כאן לומר נתייאשתי דיכול אידך למימר לי' איני מאמינך ושמא לא נתייאשת ולא יצא חמורך מרשותך מעולם ואיני חייב בתשלומין וא"א לך להוציא ממני ומשא"כ לר' יוחנן דס"ל דאפי' צווח לא מהני דבטלה דעתו וחזקה מייאש הוא והיינו דהוא ייאוש ממילא כיון שדרך הכל להתייאש בכך וע"כ כאן וודאי יצא מרשותו דמאליו הוא ייאוש ואפי' לא נתייאש בלבו מ"מ הוא ייאוש ממילא ואין יכול אידך למימר לי' שמא לא נתייאשת דאפי' לא נתייאש הוא ייאוש ממילא והוא זוכה רק משל הפקר ושפיר צריך לשלם לו: ירושלמי בבא מציעא

פרק ב' ה"ג (ד' ב') כגון אהן קרפיפא של ג' בני אדם מכיון דלא ידע למאן מחזרה אין חייב להכריז פי' מפאת דהם עצמן מתייאשין דאם יתפוש האחד יאמר אני לא מצאתיו רק האחר וע"ז א"ר יוסי דאפי' הי' אדם מהלך אחורי ר' חלפתא ונפל מינייהו חד דינר ומצאו שלישי שהלך עמהן אין חייב להכריז ואין אומרים דשמא נפל מאתו שהלך אחורי ר' חלפתא והוא אין מתייאש שיכול לתפוש לזה ולומר וודאי אתה מצאתיו שאילו מצאו ר' חלפתא אדם גדול וחסיד כמוהו וודאי הי' מחזירו ואפי' אינו חייב מדינא להחזיר לא אמרי' כן רק זה יכול לדחותו ג"כ ולומר ר' חלפתא מצאו ולא מהני בזה חזקת אדם גדול ממילא אידך מתייאש ולכן אינו חייב להכריז וכזה ממש מצינו בבבלי סנהדרין פ"ח א' שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהן והרג שניהם פטורין וא"ר יוסי אפי' אבא חלפתא מביניהן וברש"י אפי' אבא חלפתא ביניהן שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקו לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה ע"ש

ה"ד (ה' א') אבל בפונדק כל עמא מודו שהוא של מוצאו, נ"ב ע' ירושלמי ב"ב פ"ב ה"ו הדא ילפא מההיא כו' עש"ה וע' לעיל ה"ג כגון אהן קרפיפא כו'

ה"ה (ב') אמרין בריך אלקהון דיהודאי, נ"ב כזה ירושלמי ב"ב פ"ב הי"א פאה פ"ג ה"ז

פרק ג' ה"ט (ט' א') ומ"ט דב"ש כו' נ"ב ירושלמי שבועות פ"ח ה"א ע"ש

פרק ד' ה"ב (י' ב') הדא דתימר בעשיר אבל בעני נעשה נדר, נ"ב כצ"ל פי' הדא דתימר דחוזר באומר ליתן מתנה לעשיר אבל אומר ליתן לעני נעשה נדר ואסור לחזור

ה"ג (י"א א') ידע אנא כו' על דהוות דחיק לי כו', נ"ב כצ"ל פי' דכל לוקח חפץ מחמת שיוכל לחזור כמו בזבין ולא איצטריכו לי' זוזי דהדרי זביני רק דבעלמא אין נאמן לומר שהי' דחוקי להחפץ וקנה רק מחמת דחק כדי שהוציא מעותיו מהמוכר ומשא"כ בקנה שוה חמש בשש זה שהרבה לתת שש במה ששוה רק חמש זה מעיד שהי' דחוק להחפץ ומחמת הדחק הוא שהרבה לתת יותר משויו ושהוא עתה אינו דחוק עוד להחפץ זה מעיד גוף החזרה שבא לחזור וע"כ שפיר יכול להחזיר המקח וע' תוס' כתובות צ"א א' ד"ה זבין ולא איצטריכו לי' זוזי הדרי זביני דכתבו וכגון שגילה דעתו בשער המכר כו' ע"ש וכאן נמי מה שנתן שש במה ששוה רק חמש זוז הוי כגילוי דעת שקונה רק מחמת דחק ודו"ק]

פרק ה' ה"א (י"ב ב') אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א" כלום, נ"ב ירושלמי ב"ב פ"ג ה"ג בסופה

ה"ג (י"ד ב') עד מקום שדרכו ליליך ולבא בו ביום פי דבזמן מועט של בו ביום לא חיישי' שיארע אונס ואין כאן אחריות כ"כ וכמו דבזמן מועט של יום אחד לא חיישי' למיתה ולשמא יבקע הנוד ע' תוס' יבמות י"ח א' ד"ה דילמא ושם כ"ו ב' ד"ה למיתה דתרי לא חיישי' וגוף הל' דכאן עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום ע' כל' זה בירושלמי פאה פ"ח ה"ב

ה"ד (ט"ו א') שהשדה מצוי' להתברך, נ"ב כל' זה ירושלמי ע"ז פ"א ה"ט: