גליוני הש"ס נזיקין רנה

בש"ס הוריות ג' ב' דרובו ככולו ע"ש וע' שו"ת תה"ד ח"ב סי' רנ"ב דאם אין ציבור יכולין לעמוד בגזיר' אפי' גזרו ב"ד אין הציבור מחויבין לקבל גזירתם וכן גזירת הרב על התלמיד אין התלמיד חייב לקבל אם אין יכול לעמוד בגזירתו עש"ה וע"ע הך דאין גוזרין גזיר' על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולין לעמוד בה ברש"י חגיגה כ"ה ב' במשנה ד"ה מן המודיעים ולפנים ודע דבתוספתא סנהדרין פרק ב' איתא רשב"ג ור' אליעזר ברבי צדוק אומרים אין מעברין את השנה ואין עושין כל צרכי ציבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב הציבור עליהם עכ"ל וע' נימוקי מהרמ"מ שבסוף המהרי"ו דס"ד ע"א דפוס קאפוסט ד"ה דין אם הובררו כו' עש"ה שהביא ראי' מגמ' דכאן גם על טובי ומנהיגי העיר שאין להם לתקן דבר שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו ע"ש ויש לזה ראי' יותר מתוספתא הנ"ל דאמר ואין עושין כל צרכי ציבור כו' דאילו כאן איירי רק בגזירות חכמים וע"ע שו"ת מהר"י מינץ סי' ה' עש"ה ויש לדבר עוד בפי' התוספתא הזאת שביעית פרק ג' אין חוכרין נירין מישראל החשוד על השביעית אבל לוקחין הימנו שדה זרוע שלא גזרו אלא עד מקום שהן יכולין לזרוע [צ"ל לגזור] כו' העכו"ם והכותי שחרשו אין עושין אותן בית הפרס שלא גזרו אלא עד מקום שהן יכולין לגזור אין מגדלין בהמה דקה אבל מגדלין בהמה גסה שלא גדרו אלא גדר שיוכל לעמוד עכ"ל התוספתא והכוונה בכולהו כגמ' דכאן דאין גוזרין רק מה שרוב הציבור יכולין לעמוד ובהך דבית הפרס יל"ע בר"ש אהלות פי"ז מ"ג דכ' טעם אחר משום דבעכו"ם לא שייך קנסא ע"ש ואולם ל' גוף המשנה שם שאין בית פרס לכותיים לכאורה לא משמעה ג"כ ככוונת התוספתא וע' רמב"ם פ"י ה"ו מטומאת מת מש"ש תיבת לעכו"ם עש"ה והך דבהמה דקה הוא בב"ק ע"ט ב' ומפורש שם הטעם משום דאין גוזרין גזיר' על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה ונתיישבתי דבהך דבית הפרס י"ל כוונת התוספתא ג"כ כר"ש הנ"ל דלא גזרו אלא על מי שיכולין לגזור אבל לא שייך לגזור על העכו"ם שלא ישמע לנו וכיון דחרישת העכו"ם בהיתר הית' ממילא אינו עושה בית הפרס כל עיקר דין בית הפרס גזרו רק כדי שלא יחרשו הקברים ולפי שעבר איסור חרישת הקבר [ואין הכוונה כמו שדמיתי תחלה דהוא דבר שאין יכולין לעמוד בו שלא יקנו מעכו"ם שדה שנחרש בה קבר] וגם הך דלוקחין שדה זרוע כו' יש לפרש כן ואין להאריך

שם ב' דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו גזור אפי' דרך זנות, נ"ב ע' רש"י מנחות מ"ג א' ד"ה משום זונה

שם אפי' אייחוד דפנויי', נ"ב ע' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ט"ו ד"ה ומש"ע שם להתנצל בעד הר"ם כו' כי יחוד דפנוי' דעלמא וודאי הוא גדר וסייג לתורה כו' ע"ש ודע דיש להסתפק אי גם יחוד ספק פנוי' אסור כגון בקידש אשה קידושי ספק אי מותר להתייחד עמה טרם יקדשנה שנית קידושי וודאי וע' רש"י גיטין ע"ג א' ד"ה לא תתייחד עמו משמע דאסור ע"ש ויש לחלק דשם א"א לו לבעול לשם קידושין דא"כ תצטרך גט שני משא"כ בהך דכתיבנא אפי' יתקפם יצרם לבעול אפשר לו לבעול לשם קידושין ולא תהי' ביאת זנות ואי דשמא אינה מקודשת וה"ל מקדש בביאה דה"ל ג"כ איסור דרבנן דרב מנגיד כו' אולי משום ספק איסור קידושי ביאה לא אסרינן הייחוד

שם תוד"ה דכתיב כ' אסיפא דקרא סמיך, נ"ב כזה שו"ת הרשב"א ח"ג סי' של"ז

ל"ז א' א"כ קרו לן בית דינא שריא, נ"ב מעין זה שבת ס' ב' א"ר חייא אי לאוו דקרו לי' בבלאי שרי איסורי שרינא בי' טובא

שם ב' הא א"ר יוחנן הלכה ואין מורין כן, נ"ב כ"ה ג"כ בירושלמי שבועות פ"ב ה"א א"ר יוחנן כל ספק רה"ר טהור ואין מתירין לו לעשות והתניתן כו' ע"ש כולה סוגיא

שם אלא מעתה חיטין וטחנן כו', נ"ב ד"ז דטחינה, חשוב שינוי מברייתו מבואר עוד בנזיר נ"א ב' ע"ש תוד"ה כברייתו ויל"ע במ"ש הר"ן פ' כלל גדול ד"ה א"ר פפא האי מאן דפרים סילקא דכי היכא דשרינן בגמ' בורר ואוכל לאלתר ה"נ שרי טוחן ואוכל לאלתר ע"ש ויש לדון בזה דהא קוצר לאכול לאלתר וודאי אינו מתיר מלאכת קציר' ואפי' אוכל בפיו מן המחובר חשוב תולש גמור כמבואר ברש"י סוכה ל"ז ב' ד"ה אבל אתרוג עש"ה והטעם נ' דכיון דע"י הקציר' נשתנה הדבר שנעשה מקרקע מטלטלין דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ועתה הוא מטלטלין ואין לך שינוי גדול מזה וע' לקמן מ"ו א' דאבני הר שנידלדלו ואילן שנתייבש חשיבי נשתנה מברייתו ע"ש [וע' ב"ב קכ"ד א'] וע"כ כיון שנשתנה הדבר מעת העשות בו המלאכה עד היותו נאכל אין דינו כאוכל לאלתר דשינוי שנשתנה הדבר עושה הפסק וה"ל כעושה כמלאכה אלאחר זמן ודו"ק היטב מאוד ולפי"ז טחינה נמי דחשוב שינוי מברייתו א"כ ג"כ ראוי לאסור אפי' בטוחן ואוכל לאלתר ורק בבורר הוא דשרי דכיון דהדבר הנברר לא נשתנה רק הוברר מן הפסולת ודו"ק היטב ואולם למאן דשרי אוכל לאלתר אפי' בבורר פסולת מתוך אוכל לכאורה לא יתכן חילוק זה דמה בכך דנשתנה ואין האכילה בחפץ שבו נעשית המלאכה דפנים חדשות באו לכאן דהא גם בפסולת מתוך אוכל המלאכה בהפסולת והאכילה בהאוכל ואינם בחפץ אחד ודו"ק וי"ל דמלאכת בריר' איננה במין הנברר לבד רק בשניהם יחד דבמה שאחד נברר לא חשיב בריר' רק במה שנבררים זה מזה וזה מזה דזהו עניין מלאכת בריר' שנבררים ב' דברים שונים מעורבים זה מזה וזה מזה וא"כ כיון דהבריר' הנעשית באוכל שריא שוב הבריר' הנעשית בפסולת לבד אינה מלאכה כלל ולפי"ז אם לא יברור רק ישרוף אחד משניהם בתוך התערובת לא יתחייב משום בורר כיון דהנשרף לא נתברר רק נאבד והנשאר הא הוי רק מין אחד ודו"ק היטב מאוד וי"ל דזהו באמת טעם היתר בורר ואוכל מיד דכשאוכלו הרי מאבדו ואין זה בריר' רק איבוד ובריר' חשוב רק כשנשאר הדבר והוא מבורר ודו"ק ואי דעכ"פ משעת אחיזתו בידו האוכל הנברר עד תתו אותו בפיו ובואו למיעיו הרי הוא מבורר לזה י"ל עפ"י גמ' זבחים ק"ה א' דבנקט לי' בידי' לאוכלו אמרי' דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וחשיב הגיע לידי טומאה חמורה עש"ה והטעם דהכל מעשה אחת של איבוד וההשטה לפיו מהתחלת המעשה ואולם בבורר ומניח לאכול לאלתר לכאורה לא יתכן טעם זה ובאתי רק להעיר וע' ט"ז או"ח סי' ש"מ סק"ב מה שצידד גם במוחק דיהי' מותר מוחק לצורך אכילה מיד ע"ש ודבריו צ"ע

ל"ח א' דגים קטנים מלוחים כו', נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך ס' נ"ח

שם ב' התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא, נ"ב דוגמת חילוק זה בין אי עבדי לעבורי זוהמא או למתוקי טעמא בברכות ל"ט א'

שם תוד"ה אי כ' דשרינן מישחא שליקא ושמן, נ"ב לכאורה היינו שמן וע' הפי' בזה בס' באר יעקב חיו"ד סי' ק"ג דנ"ד ע"א ועוד שם דנ"ו ע"א: