גליוני הש"ס נזיקין רנג

בחנם וה"נ קרוב הדבר לדמותו לזה דשוה בשוה לא הוצרך הכתוב להזהיר שיקדים ישראל לעכו"ם אלא אפי' לישראל בפחות ולעכ"ום ביתר ישראל קודם ואפי' בגר אמרי' להקדים נתינה דגר למכיר' דעכו"ם כו' עכ"ל ונ' דכוונת התש"בץ לפי תי' התוס' כאן דדווקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט כו' דיש לדון עכ"פ מזה דיש לישראל להפסיד דבר מועט עבור קדימת גר לעכו"ם וא"כ כ"ש דיש לו להפסיד דבר מועט עבור קדימת ישראל לעכו"ם ולכן כל שהעכו"ם נותן בעד החפץ יש לו למכרו לישראל בפחות מעט ממנו דאילו משטחיות ל' להקדים נתינה דגר כו' א"כ נדון דמחויב לתתו לישראל במתנה לגמרי ולא ימכרנו לעכו"ם ואילו התשב"ץ עצמו חייב רק למכרו בפחות וע"כ כוונתו בראייתו מהך דלהקדים נתינה דגר כו' לדברי התוס' הנ"ל ואולם גם לדברי התוס' עדיין יש לדון בראי בראייתו מכאן דכאן הא אמרי' רק דיש לו להפסיד דבר מועט עבור ריוח מרובה של הגר כיון דלגר שוה הרבה ומשא"כ למכור לישראל בפחות מעט מלעכו"ם דכמו שהוא מפסיד רק דבר מועט הרי גם ישראל הקונה מרויח רק דבר מועט וא"כ זה י"ל שפיר דאינו מחויב להפסיד מועט שלו עבור מועט דחבירו ואין ע"ז ראי' מכאן ודו"ק וע"ק לדברי התשב"ץ דהא סתם ספרא ר' יהודה ור' יהודה הא ס"ל כאן דאפי' להקדים נתינה דגר כו' לא צריך קרא וא"כ אכתי גם למכור לישראל בפחות מעט מלעכו"ם ה"נ דלא צריך קרא וא"כ עדיין הקושי' במק"ע על הספרא דל"ל קרא וצ"ע וגוף קושיתו מהך דאיזהו נשך נלענ"ד דרק בהלואה דהלואה הוא הנאת לוה לכן מסברא פשוט דיש להקדים לההנות ישראל מלההנות לעכו"ם ומשא"כ במכיר' שפיר צריך קרא אזבינא דרמי על אפי' ומוכרו בשוה או במוכרו ביותר אפי' בזבינא חריפא דאז הוא הנאת מוכר ולא הנאת לוקח ע' נדרים ל"א וא"כ כיון שאין מהנה לאחר במכירתו רק הוא נהנה אין כאן שום קדימה מסברא שיהנה מישראל ולא מעכו"ם ואדרבה הי' סברא להיפוך וע"כ שפיר צריך קרא כשאתה מוכר כו' דבכל אופן כשירצה למכור וירצה ישראל לקנות ממנו הישראל קודם לעכו"ם וכן בהך דאו קנה מיד עמיתך דג"כ דרשי' שם בספרא כן ג"כ צריך קרא אזבינא חריפא וקונה בשוה או אקונה בפחות דהוא ג"כ הנאת לוקח ולא הנאת מוכר ע"ש בנדרים וע' תוס' ב"מ ק"ח ב' ד"ה משמתינן דנ' מדבריהם שם דאין חיוב למכור שדה לישראל בפחות מלעכו"ם ואפי' הישראל מצרן ורק באותם דמים שהעכו"ם נותן הוא דיש לישראל קדימה עש"ה ואולם י"ל דגם להתוס' יש חיוב קדימה לכתחלה למכור להישראל אפי' בפחות מעט ואך דשמתא הוא דליכא על עברו על חיוב זה ורק אם הישראל נתן לו אותם הדמים שנתן העכו"ם ומכר לעכו"ם אז הוא דמשמתינן לי' ואולם לפי"ז לא הי' לתוס' לכתוב ל' שישראל רוצה ליקח רק שישראל רצה ליקח עש"ה ותבין

שם אסור לאדם שיאמר כמה נאה עכו"ם זו נ"ב מעין זה סוטה מ"ב ב' מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים

שם שחק ובכה, נ"ב כל' זה יומא ל"ח א'

כ"א א' תנא אין שכונה פחותה מג' בני אדם, נ"ב כעין זה נדה ס"א ב' תנא אין שכונה פחותה מג' אצבעות

שם תוד"ה כיבוש כ' א"נ כיון דאיסור שכונה כו', נ"ב ע' ס' מנחת פתים על או"ח סי' קנ"ו שהקשה מכאן על הב"ח יו"ד סי' של"ד (ד"ה ומ"ש י"ז המכשיל את העור) שכ' דאין המקרא כפשוטו כו' ע"ש אמנם בלא"ה דברי הב"ח תמוהין מן הת"כ קדושים ולפני עור כו' לפני סומא בדבר כו' הי' נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים צא בצהרים בשביל שישתרב כו' הרי דלאו דווקא בעביר' רק כל שאר מכשול ואפי' מכשול גופניי ג"כ בכלל הלאו אך שאמת נ' כוונת הב"ח שם דאין המקרא כפשוטו לבד כו' ויל"ע בזה ג"כ בא' פיה"מ להרמב"ם שביעית פ"ה מ"ו אמר הכתוב ולפני עור כו' עש"ה וע"ע סוטה ל"ז ב' וברש"י שם ד"ה אלא זה הבא על הערוה מש"ש על משגה. עור בדרך עש"ה

כ"ב א' איכסיף לסוף איגלאי מילתא, נ"ב ע' גליון הגרע"א ז"ל ויש כזה עוד בגיטין כ"ט ב', ב"מ פ"א ע"א וע"ב

שם ולא תתיחד אשה עמהן כו' ולא יתיחד אדם עמהם כו' נ"ב ע' אריכות בשו"ת חות יאיר סי' ס"ו וסי' ע"ג לעניין איסורים הללו בזה"ז ע"ש

שם תוד"ה תיפוק כ' דשייך למימר לפ"ע אף במידי דלית בי' איסורא אלא מדרבנן נ"ב אי מכשיל באיסור דרבנן עובר המכשיל מה"ת אלפ"ע דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת הארכתי בחידושי וע"ע ריב"א עה"ת ריש פ' קדושים דמוכר דעובר רק מדרבנן ואף דלא הוי שם תרי עיברי דנהרא מ"מ כיון שע"י דיבור האב יוכרח הבן לעבור משום כיבוד א"כ הוי כתוחב איסור לתוך פיו וגרונו של חבירו דוודאי הוי מכשיל ואף שהי' יכול לאכלו בעצמו שהרי אין רצונו לאכול ויש ללמוד משם ג"כ דעובר מדרבנן לא מיקרי אין עושה מעשה עמך ואסור לקללו ויל"ע בזה בב"מ מ"ח ב' וגוף דברי הריב"א שם צ"ע שהביא בשם גמ' יבמות מה שלא נאמר שם כלל ואדרבה מוקי לה או בשחיטה ובישול או במחמר וכ"ז דאוריתא וגם א"א לאוקומי' בשבות כלל דהא אקרא קיימינן וצ"ע

כ"ד ב' מיתבי ואת הפרות העלו כו', נ"ב ע' ס' קרבן חגיגה סי' מ"א ומש"ש ולענ"ד שהוקשה לחכז"ל דאין עולה באה מהנקיבה כו' צע"ג שלא הביא גמ' דכאן דעמדו ע"ז ואמר דילמא בבמת יחיד כו' והי' מדינא לא הוראת שעה כדבריו שם ועש"ה כל הסימן

שם מזמורא יתמא, נ"ב י"ל הפי' עפ"י גמ' מגילה י"א א' ר' יוחנן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו אימתי ראו וגו' בימי מרדכי ואסתר והנה מקרא זה הוא במזמור הנ"ל א"כ מזמור הנ"ל קאי על נס פורים ונס פורים הי' ע"י אסתר דהית' יתומה מאב ואם ולכן נקרא מזמורא יתמא וגם י"ל עפ"י גמ' מגילה ז' ב' מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו' ומוכח דנס פורים עניינו בסילוק הדעת כי הוא מעלה ממדריגת הדעת וכמדומה ברור שכן ראיתי כתוב בספרי חכמי האמת בכוונת הגמ' הזאת וע"כ מפאת זה ג"כ נקרא מזמורא יתמא ע' לעיל י"ג ב' רש"י ד"ה יתמא כ' בלא דעת וכן י"ל דלפי שהי' הנס ע"י יתומה שע"ש זה נקרא מזמורא יתמא כנ"ל באופן א' לכן לזכר זה חייבו לבסומי עד דלא ידע כו' כי סילוק הדעת נקרא יתמות כנ"ל

שם תוד"ה פרה כ' ויש לתמוה כו', נ"ב ע' שאילת יעב"ץ סי' פ"א

כ"ה א' ואלי', נ"ב מאי דק' הא אלי' לגבוה סלקא ע' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרע"ט

כ"ו א' העכו"ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין כו'