גליוני הש"ס נזיקין רמז

אם החיוב רק שבועה רק באינו נשבע מתחייב עי"ז ממין א"כ גם באינו יכול לישבע סוף סוף החיוב העצמיי הוא שבועה ושפיר יכול התובע לומר השבע כדי לגלגל וראיית הרא"ש שם מקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם וגו' אינה מובנת דאדרבה משם משמע דהחיוב העצמיי הוא שבועה דהא ה"ק קרא שבועת ד' תהי' בין שניהם ואם אינו יכול לישבע ישלם וזה הדין דבא"י לישבע ישלם לא ינהיג בין היורשין וא"כ עכ"פ החיוב העצמיי הוא שבועה הנזכרת בהדיא ובראשונה ודו"ק וע"ע רשב"א קידושין ס"ו א' ד"ה אין דבר שבערוה פחות משנים דמוכח ג"כ דעד המחייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם אין חיוב התשלומין מכח העד רק מכח עצמו דמשאי"ל משלם עש"ה ותבין וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ג סי' מ"ט אי אמרי' דהוחזק כפרן ע"י ע"א עש"ה ונ' דזה תלוי ג"כ בהנ"ל אם הע"א נאמן לגמרי על הממון כ"ז שאין נשבע או רק לשבועה הוא דנאמן ודו"ק היטב

שם דהוא גורם דגורם, נ"ב ע' מה שדן מזה בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תתמ"ד

שם ב' מי יימר דמשתבעת, נ"ב ע' ש"ע או"ח סי' קנ"ו וע' ספר חסידים סי' תי"ח וסי' תשפ"ח וע' תמורה ג' ב' אימר אפי' שבועת אמת ובחידושי הראיתי לדעת דדעת הזוהר כדעת הרמב"ם דבשמו תשבע הוא מצוה ואכ"מ להאריך

שם דא"ל לדידה, נ"ב ע' שו"ת צמח צדק סי' קכ"ג

שם וחזר אחד מהן והודה בתכ"ד כו', נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תס"ב מש"ש ואף כי עד אחד חזר בו ואמר ששקר ענה באחיו וע"י פיתוי נתרצה להעיד שקר אין נאמן להעיד אחר כדי דיבור דכיון שהגיד שיב אינו חוזר ומגיד ועוד בנדון זה אף בתכ"ד אינו יכול לפסול את עצמו ופלגינן דיבורא נאמן מן העדות ומה שאמר שפיתוהו לכך אינו נאמן כדאמר פ"ב דכתובות י"ח ב' ופ"ק דסנהדרין ט' א' עכ"ל וצריך ביאור דהא כל החוזר תכ"ד משוי נפשי' רשיעא שהרי ממילא ששקר העיד תחלה וצ"ל דכל חזרה סתם תכ"ד שמשנה סיפור המעשה לבד לכן כיון דכדיבור דמי הוי כהעיד ב' העדיות כאחת ממש ואין כאן משוי נפשי' רשיעא רק שאומר בבת אחת דברים הסותרים זא"ז ומשא"כ כשעדות החזרה הוא שפיתו אותו ונתפתה להעיד שקר זה שפיר חשוב משוי נפשי' רשיעא ועדיין צ"ע

ל"ה א' ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו, נ"ב מוכח דלולי והוא עד הי' נחשב כמדבר לכל אחד ואחד ומשביע עדיו אעפ"י שלא דיבר אליהם בפרט ומכאן ראי' לדברי ס' הפרדס לרש"י בליקוטים שבסוף הספר (ד"ס ע"ב דפוס ווארשא) דהנשבע שלא לדבר עם חבירו אסור ליתן שלום בחבורה שהוא בתוכה אא"כ אומר שלום עליכם רבותי חוץ מפלוני, ע"ש ויש לדחות [וע"ש עוד דלכתוב לחבירו מכתב בכתב שרי ע"ש ויש ללמוד משם מיהת דבל' בני אדם אין כתיבה בכלל דיבור] וע"ע דוגמא להך דכאן ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו בסנהדרין ע"ט א' רש"א עד שיאמר לפלוני אני. מתכוון וברש"י וכי אמר לחד מינייהו לא ייחד אותו ע"ש דבלא ייחד אותו לא קרינן בי' וארב לו וה"נ לא קרינן בי' והוא עד

ל"ו א' לאו שבועה הן שבועה, נ"ב ע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' י"ז בשם הריב"א דמלת אמת הוא ג"כ שבועה וע' סנהדרין צ"ד ב' אחרי הדברים והאמת כו' אחרי שקפץ הקב"ה ונשבע כו' וי"ל הכוונה. כנ"ל דאמר תיבת אמת וזהו השבועה וע"ש ברש"י וע"ע רדב"ז שם סי' ר"כ דשמו של הקב"ה אמת ועש"ה וע' שבת י' ב' דשם גופי' לא איקרי נאמן

שם והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, נ"ב ע' תוספתא שבת פרק ח' האומר לאו לאו ה"ז מדרכי האמורי כו' ע"ש

שם וחבירו דכתי' לא תקלל חרש. נ"ב לכאורה גם בחבירו הוי מצי למימר מקרא דרק השמר וגו' כבמקלל עצמו דעניין לאו דרק השמר דהקללה מזקת לעצמו ועובר מש"ה ארק השמר לך ושמור נפשך וא"כ גם מקלל חבירו לפי המבואר ברש"י סנהדרין מ"ט א' ד"ה תהא לוטא ולא לטה שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל א"כ הא במקלל לחבירו נמי אית בי' משום רק השמר לך ושמור נפשך כיון שהקללה חוזרת אליו ואולי הגמ' נקטה לאו דלא תקלל חרש משום קללה שאינה קללת חנם כגון שחבירו הריע לו באמת ומקללו עבור ההרעה דקללה כזאת אינה חוזרת ואין בה רק משום לא תקלל חרש ולפי"ז עכ"פ יש חידוש דין דמקלל חבירו קללת חנם עובר בב' לאוין משום לא תקלל חרש ומשום רק וגו' ובאתי רק להעיר

שם א"ל כנה, נ"ב ע' שאילת יעב"ץ סי' פ"א

ל"ז א' תוד"ה מתניתין כ' ליתי ממתני' דשבועת הדיינין כו', נ"ב ע' שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ו'

ל"ח ב' צריך לאתפושי חפצא כו', נ"ב ע' שו"ת משפטים ישרים סי' ס"ו ומש"ש ותדע כו' דהגע עצמך כו' הנה למ"ש התוס' כאן ד"ה האי כו', א"נ כיון דעדיין לא נצטוו יותר כו' אין ראייתו ראי' כלל

ל"ט א' וכאן נאמר לא ינקה, נ"ב בשו"ת הריב"ש סי' קע"א בשם הגאונים והרשב"א שהעובר על החרמים והשבועות הוא בכלל לא ינקה והיינו כעובד ע"ג דכתי' בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל

שם אם הוא חטא משפחתו מה חטאת לומר לך כו', נ"ב ע"ע רש"י סנהדרין נ' ב' ד"ה הא מה אני מקיים את אבי' דכ' א"נ אית לי' ליכתוב היא מחללת ולא ליכתוב את אבי' וניהוי משמע אפי' משפחתה ואבי' יותר מכולם וע' מה שתמהתי ע"ז שם נ"ב א' בגליון ועכ"פ מבואר דפשיטא לרש"י דגם המשפחה מתחללת ע"י זנות דבת כהן והיינו משום דיש להם חלק מה בחטא שלה וע"ע סנהדרין שם פ"ב ב' בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו ומיהו שם פ"ב א' מבואר דשבט שמעון הלכו אליו ואמרו הן דנין כו' והי' בידו למונעם ולהפרישם מן האיסור כי היו נשמעים לו שהי' נשיא השבט ולא לבד שלא עשה כן רק עוד הורה היתר בדבר ועשה מעשה ולכן נחשב שהוא הסליא עליהם העון שלהם ול' משפחתו דשם הכוונה על כל שבט שמעון דהם משפחתו ומצינו עוד בכ"ד עניין בושת ופגם משפחה ומשמע דיש למשפחה חלק בחטא וע"ע סוכה נ"ו ב' ומשום אבוה ואימי' קנסינן לכולי' משמורה אמר אביי אוי לרשע ואוי לשכינו כו' ומיהו משפחה דהוא קורבה הוא עניין אחר משכן וע"ע רש"י ב"מ נ"ט ב' ד"ה מאן דאית לי' זקיפא בדיותקי' כו' וכמו שלמשפחה חלק בחטא כך מדה טובה מרובה להם חלק בזכות ע' סנהדרין קי"א א' ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה

מ' ב' ומשביעין אותו שבועת היסת, נ"ב ע' שו"ת הלכות קטנות סי' י"ג מסופק לומר דאי לא טען לא טענינן לי' ולעניין אי שייך שבועת היסת שלא על תביעת ממון ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' רל"א וסי' רפ"ו וסי' תת"מ וסי' תתקכ"ב וע"ע שם סי' שפ"ד וע"ע שו"ת מהר"י ברונא סי' קצ"א עש"ה: