גליוני הש"ס נזיקין רמג

המעשה בהיתר האריכו האחרונים אי חשיב לשאב"מ וע' יפה מראה בירושלמי סוכה פ' החליל סי' ה' דישיבה במצרים מיחשיב לשאב"מ לפי שבשעת הכניסה מותר הוא ובהשתקעו שם אין בו מעשה ובחידושי הארכתי

שם ב' דכתי' והבא אל הבית דרך ביאה כו', נ"ב דוגמתו מנחות ל"ד א' ת"ל ביתך מאי תלמודא אמר רבה דרך ביאתך כו' והיינו דדריש תיבת ביתך כמו ביאתך בתוספת א' וע' בית האוצר ערך אחד אין נחשב חסרון כלל מ"ח וכיון דכתי' ביאתך ממילא בעי' דרך ביאה דביאה הכוונה רק בדרך ביאה

שם תוד"ה ואין אוכלין כ' אפי' יש נקב כו'' נ"ב ע' מה שהגיה בדיבור תוס' זה ובדיבור שאחריו בס' ראשית בכורים ד"נ ע"א עש"ה דהגהתו נראה לכאורה

שם תוד"ה ואין שוחטין כ' דאכילה בעזרה לא שייכא בקק"ל, נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קל"ה ד"ה ונס לא הסריח בשר הקודש עש"ה בסה"ד

י"ח א' א"ל ר' אדא בר מתנה לרבא כו' א"ל רבינא לר' אדא כו' א"ל רבא ציית מאי דקאמר רבך, נ"ב כזה זבחים ק' ב'

שם וטובי' נ"ב פירש"י אשריו וכזה בסנהדרין צ"ט ב' ע"ש ברש"י ד"ה טובי' לדזכי וכן בסנהדרין ז' א' ע"ש ברש"י ד"ה טובי' דשמע ואדיש

שם ב' שקל קלא פתק בי', נ"ב ע' מסורת הש"ס וע"ע כזה בע"ז י"ח ב' שקל קלא שדא בהו וכזה עוד בב"מ ל' שקל קלא ושדא בהו ותיבת קלא דפירושו גוש עפר הוא עוד בתענית ד' א' לפרצידא דתותי קלא היינו גרעין שתחת העפר: ב

שם כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים, נ"ב כזה נדה ע' ב' מה יעשה אדם ויהיו לו בנים כרים כו' ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש

שם ר"א סבר בעי' עד דידע אי בשרץ כו' אי בנבילה כו' ור"ע סבר לא בעי' כו' דכיון דידע דאיטמא בעולם לא צריך אי בשרץ כו' אי בנביל' כו' נ"ב דוגמא לזה בנגעים פ"ה מ"ד ב' שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע באיזה. מהם פשה בין באיש אחד בין בב' אנשים טהור רע"א באיש אחד טמא ובפיה"מ להרמב"ם דת"ק ס"ל דכיון דכתי' וטימא אותו בעי' שידע באיזה בהרת מטמאהו ור"ע ס"ל דכיון דסוף סוף טמא הוא באחד משניהם לא בעי' שידע איזהו

כ' א' אסרי' דאיסר כו' הוציאו בלשון נדר. נדר הוציאו בלשון שבועה שבועה, נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' צ"ד כ' דהמקבל על עצמו בשמתא שלא לעשות דבר פלוני נ' שדינו כדין איסר הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה ואפשר נמי דבכל עניין יהבינן לי' חומר נדר לחול ע"ד מצוה וחומר שבועה לחול על דבר שאין בו ממש כו' עש"ה

כ"א א' אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל, נ"ב ע' שו"ת הריב"ש סי' שפ"ז וסי' תמ"ה

שם חוץ מנשבע כו', נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל י"א אות ד' מש"ש דאשבועת שוא לוקה רק למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה עש"ה וצ"ע

כ"ב ב' דכיון דכזית איסורא דאוריתא הוא כי קא מישתבע אהיתירא קמישתבע, נ"ב פי' דעל האיסור לא הי' צריך לישבע דבלא"ה אסור בו וכזה בנדרים פ"ד א' שאני התם דמוכחא מלתא דעל היתירא קאסרה נפשה ע"ש וע' שו"ת חכם צבי סי' מ"א ד"ה וראיתי לריב"ש כו' מש"ש וקשיא לי דוודאי לא הי' כוונתו על אותן הנשים שאינן ראויות ליליד כיון שזולת שבועתו נמי אסור בהן מדברי תורה כו' וע' דוגמא בטוח"מ סי' רנ"ג בההוא דאמר נכסי לטובי' ואתו תרי טובי' דאמרי' דת"ח וקרוב קרוב קודם וז"ל וי"א דהאי קרוב מיירי שאינו ראוי ליורשו כו' ולא נהירא דאדרבא כשהוא ראוי ליורשו איכא הוכחה טפי שלא הי' בדעתו עליו שלא הי' צריך לצוות עליו דבלא"ה ראוי ליורשו עכ"ל

שם כיון דאמר שלא אוכל, נ"ב ע' מהרי"ק שורש קס"ה דלפי דבריו שם נ' דלא הי' בגירסתו ד' תיבות אלו "כיון דאמר שלא אוכל" דאל"כ אין שום הבנה לדבריו כלל דהא איבעי' זו היא שפיר כאיבעיא ראשונה דרבא בשבועה שלא אוכל עפר דגם שם בהך דדעתי' אכזית לא אמר רק טעמא כיון דאמר שלא אוכל וצ"ע

שם תוד"ה איבעית כ' ותימא כיון דאיכא סברא ל"ל קרא, נ"ב ע' שאלתות פ' ויקרא דהביא גמ' דכאן וכ' אח"ז בזה"ל ומאחר דקרא סברא ל"ל מהו דתימא אע"ג דמדאורייתא שתי' בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשין בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל דקרו עכ"ל וצע"ק דא"כ תיקשי איפכא דל"ל לאתויי קרא אחרי שהמקרא לא מעלה ולא מוריד דבנדרים הלך אחר ל' בני אדם ודע דקושית התוס' כאן בדיבור הקדום דמה עניין. טעימה אצל אכילה הנה נוסחת השאלתות שם באמת איב"ע סברא דכד בעי איניש למימר. לחברי' ניכול ונישתי א"ל תא ניזול ניכול ואזלין ואכלין ושתין עכ"ל

כ"ד א' תוד"ה אלא הן כ' שבועה שלא אוכל מצה כו', נ"ב ע' שו"ת חיים שאל סי' ג' וסי' ד' וע' רי"ף סוף פסחים דנ' כוונתו דילפי' דשבועה חלה בכולל לבטל את המצוה מנזירות דחיילא גם על יין מצוה לפי שכוללת יין רשות וכ"ה במרדכי בפרקין רמז תשנ"ו דהא דשבועה חלה בביטול מצוה בכולל מהך דלאסור יין מנוה כו' ילפי' לי' ע"ש ואלא דבפ"ק דנזיר אמר דנזירות דחלה על יין מצוה היינו אנשבע שבועה שאשתה וא"כ הוא מצוה הבדוי' מלב ואין ראי' מזה שתחול בכולל על מצוה עצמותית ולכן הביא הרי"ף שם הך דלאסור יין מצוה כו' מן הספרי דבספרי מפרשי' לי' אשתיית יין של מעשר שני עש"ה בספרי וזה מצוה עצמותית ודו"ק וע' שו"ת הרא"ש כלל ח' אות ט"ז וכלל מ"ג אות י"ג דהנשבע לפרוע לחבירו בז' בניסן ואירע אז ז' בניסן בשבת ולא ידע הנשבע שיחול בשבת חלה השבועה ולא חשיב נשבע לבטל את המצוה כיון שהי' שוגג ולא הי' כוונתו לעבור על המצוה והביא ראי' מירושלמי דכאן עש"ה וצ"ע עניין הראי' אם לא שהי' ז"ל מפרש כוונת הירושלמי דנשבע שלא לאכול מצה סתם היינו דשכח בשעת השבועה מליל פסח אשר בשנה שיש חיוב אז לאכול מצה וע"כ השבועה חלה ועדיין גם גוף הדבר צ"ע דאדרבה אין לשבועה לחול דה"ל שבועה בטעות ועכ"פ קרינן בי' האדם בשבועה פרט לאנוס והך דנדרים ס"ו א' פותחין בשבתות ובימים טובים אינו עניין לכאן וע' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' ק' ד"ה ויש לדקדק שהרי זה בשעה