גליוני הש"ס נזיקין רלו

סתמא כפרים הסמוכים אינם בכלל עיר שיקראם הכתוב חברון וכנראה מהך דב"ב ס"ח ב' דהמוכר את העיר לא מכר בנותי' ופירש"י כפרים הסמוכים לה וע"ש בכולה סוגי' ואולי יש חילוק בזה בין ל' בני אדם ללישנא דקרא ואם נאמר כן צריך לדעת השיעור עד כמה מיקרי סמוך לעיר וע' ביצה ל"א א' במשנה כל שסמוך לעיר פירש"י סמוך לעיר ממש ויל"ע עוד בעירובין כ"ג א' במשנה או שתהא סמוכה לעיר וצריך לדעת ג"כ בכמה מיקרי סמוך וע' נדרים נ"ו ב' דמה שהוא חוץ לעיבורה של עיר ליתי' בכלל עיר וע' שו"ת גאונים בתראי סי' כ"ז ד"ה גם אודות שאמר העד כו' וע"ש בהג"ה בגליון שתמה על מה שלא העירו מגמ' דכאן ולפמ"ש אין ראי' מכאן ושוב מצאתי בשו"ת מהרי"ו סי' ע"א דיבר ג"כ מזה והביא גמ' דכאן עש"ה מש"ש בזה וע' סנהדרין ק"ב א' רש"י ד"ה בשכם מכרו אחיו את יוסף דכ' דאף דמכרוהו בדותן מ"מ דותן הוא כפר הסמוך לשכם ונקראת על שם שכם ולכן אמרי' דבשכם מכרו עש"ה ואין מבואר גם שם אם הכוונה דמפאת דהוא סמוך לשכם לכן קרינן ני' אנן שכם ואמרי' דבשכם מכרו כו' ואמרי' משום זה דשכם מוכן לפורענויות או הכוונה דכך הי' ידוע ומקובל לחכמים דכפר דותן הי' נקרא ע"ש שכם בפועל ודו"ק וע"ע בירושלמי ב"ב פ"ד ה"ז שם דמחלק לעניין כפרים הסמוכין לעיר בין אם הם בתחומה או לא וע"ש במראה הפנים ד"ה מאן דאמר כו' וע' בפתחי תשובה אה"ע סי' קכ"ח סק"א וע"ע בירושלמי סנהדרין פרק א' הלכה ב' מימר בתים מיהודה ושדות מדן ע"ש דקרי קרא לשדות שסביב עיר "בעלת" בשם "בעלת" עש"ה בפני משה ואולי הכוונה לשדות שהם בעיבורה של עיר

שם ב' מרשעים יצא רשע כו', נ"ב ע' הערה בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קמ"ז דא"כ ההורג בשוגג ראוי שיופסל לעדות כיון דנקרא רשע ואילו במשנה להלן י"א ב' אינו יוצא לא לעדות מצוה כו' מבואר להדיא דכשר לעדות ע"ש שכ' דהך דכאן אגדה היא ואין למידין הלכה מדברי אגדה ונ' יותר מרווח דלעניין פסול עדות בעיי שיקרא רשע בל' תורה דכתי' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ואילו מדרשא דכאן אשכחן רק דקרוי רשע בדברי קבלה וד"ת מד"ק לא ילפי' ואין זה גילוי מילתא בעלמא כהך דב"ק ב' ב' רק הוא חידוש דדברי קבלה דנעשה רשע בכך ואין למידין הימנו לד"ת ומש"ש עוד בשבות יעקב ראי' מהך דלעיל ה' בי חייבי מלקיות מניין אתיא רשע רשע חייבי גליות מניין כו' משמע דחייב גלות לא מיקרי רשע הוא דבר מתמיה לענ"ד דקראי דרשע רשע דשם כתובים במחויבי מלקות ומיתה בהדיא ע' סנהדרין י' א' ומה שייך להכניס בזה הורג בשוגג דאין בו חיוב מלקות ומיתה ואף דנקרא גם הוא רשע בקרא דמרשעים יצא רשע ואף דמצינו גם דיני ג"ש מד"ת לד"ק בכ"ד מ"מ הא אין אדם דן ג"ש מעצמו ואין להקשות כמו זה דנימא נמי ג"ש מהך קרא דמרשעים וגו' וגם הא לא איירי קרא כאן בחיוב הגלות שלו כי היכא דנידון דמה חיוב מיתה דקרא דאשר הוא רשע למות אין העדים המעידין עליו מתחייבין בהזמה עד שיגמר הדין כו' וז"פ

שם למ"ד אינה קולטת בעי' זקני העיר וליכא למ"ד קולטת מצוה בעלמא כו',. נ"ב בס' לקח טוב הערותי דמדוע אין תלוי בפלוגתא אי בעי' קרא כדכתי' ושוב מצאתי שכבר העיר בזה בשו"ת חות יאיר סי' קס"ז

י"א א' להלכותיו לא איתקש, נ"ב לכאורה ספר שתפרו בפשתן רק ספק פסול דהא ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה אלא דלא ידעי' מה ס"ל לר"מ ומה לר"י וא"כ הוא ספק פסול ואולם בתמורה י"ח ב' רא"א ימותו ע"ש ברש"י ד"ה ימותו דס"ל לר"א מהיקישא דכחטאת כאשם דגם תמורת אשם מתה אע"ג דבחטאת גופי' תמורת חטאת דמתה היא מהלמ"מ וא"כ אפי' אי ח"מ הוא הסובר כאן דפסול מ"מ ר"מ ור"א ה"ל רבים לגבי ר"י והלכה כרבים והוי וודאי פסול

שם קללת חכם אפי' בחנם היא באה, נ"ב ע' תוספתא סוטה פרק י"ד אעפ"י שלא קילל עלי את שמואל אלא על תנאי ראה היאך דבקה בו

שם ב' נידוי על תנאי, נ"ב הובא בגליון נוסחת השאלתות אפי' מעצמו וכן הובא הנוסחא בשו"ת הר"ן סי' ס"ה וע"ש דיעה אחת דנידוי שאדם מנדה עצמו קודם מעשה מהני רק לעניין שיהי' הוא צריך לנהוג בעצמו דיני נידוי אבל לא שיתחייבו אחרים להתרחק מד' אמותיו דלא כל כמיני' לחייב את אחרים ועש"ה בכל התשובה וע' שו"ת הרשב"א ח"ד סי, רע"ד מש"ש בהסברת החילוק מדוע נידוי על תנאי צריך הפרה ואין אומרים כן בנדר ושבועה על תנאי עש"ה וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שכ"ו

שם מנלן מיהודה, נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ, ח"ב ס' ע"ב וח"ג סי' קפ"ב ושו"ת רדב"ז ח"ב סי' תר"ס וע' אריכות בשו"ת חיים שאל סי' ע"א אות ג' וע"ע שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקל"ג עש"ה ומה שחילק שם בין דבר שבידו לקיים כו' חידוש שלא הביא דברי התוס' כאן שכתבו כן וע"ע ברדב"ז שם סי' אלף ל"ו עש"ה

שם ידיו רב לו, נ"ב הטעם כי הפלפול מיוחס לידים שכן דרך המפלפלה להכות בידיהם זו בזו, שו"ת חות יאיר סי' קל"ב בשם בעל זיקוקין דנורא וע"ש שהרבה לתמוה ולהשיב עליו

שם מצוה ביד גואל הדם, נ"ב ע' שו"ת מהר"י ברונא סי' רס"ד וע' עוד נימוקי מהור"ר מנחם מירזבורק הנדפסים עם מהרי"ו דפוס קאפוסט דס"ו ע"ב ד"ה דין דגאולי הדם כו' וע"ע שו"ת צמח צדק סי' קי"א וע' חידושי בנימוקי מהור"ר מנחם כו' שם דגואל הדם מותר לצאת חוץ לתחום בשבת להרוג את הרוצח ע"ש וע"ע אריכות בדן גואל הדם ובכולה סוגי' דכאן בשו"ת חות יאיר סי' קמ"ו וע' שו"ת הרא"ש כלל נ"ז אות ב' דקורבה של גואל הדם אין פוסלת לעדות כיון שהעד כשר לנרצח פ"ש ויל"ע בזה ואכ"מ והנה מצות גואל הדם נ' פשוט דכ"ש דהוא בנרצח עצמו דאדם קרוב אצל עצמו והוא הקרוב היותר גדול וקודם מכל הקרובים וע"כ המכה חבירו הכאה כדי להמית מצווה המוכה בעודו חי להמית את הרוצח ואסור לו לקחת ממון מאח הרוצח לפוטרו ואפי' לא כל ממון שבעולם כי היכא דגואל הדם אסור בזה עמ"ש בגליון כתובות ל"ז ב' וא"ל דדיוקא גואל הדם, א"א לו לוותר על רציחת נפש קרובו עבור ממון משא"כ הנרצח עצמו יכול לוותר דז"א דגם הנרצח עצמו אין נפשו שלו רק קניינו של הקב"ה ואין בידו לוותר ע' רמב"ם ה' רוצח פ"א ה"ד עש"ה ואם עשה המכה תשובה נמי לא ועדיין המוכה מצווה להרגו כי היכא דגואל הדם מצווה בזה עמ"ש לקמן י"ג ב' בגליון ובעושה את חבירו טריפה יש לעיין עמ"ש בגליון ב"ק צ"א ב' והיכא דהכהו הכאה כדי להמית ונעשה לו נס מן השמים ולא מת נ' דגם מצות גואל הדם להמית המכה אין כאן דכיון דפטור ממיתת ב"ד ע' סנהדרין ע"ח ב' באמדוהו למיתה ותי' ה"נ דאין מצות גואל הדם להרגו והלה הוא עצמו אי' לו להרוג את המכה ואם יהרגנו יוחשב הוא רוצח כיון שפטור מזה וראיתי עוד בנמוקי מהרמ"מ שם דס"ה ע"א ד"ה דין מותר ומוכה לקבול לעכו"ם ואפי' אם יפסיד המכה. כל אשר לו כו' ולאו דווקא המוכה אלא מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה פלוני