גליוני הש"ס נזיקין רכה

איננה בשעת הסתיר' עש"ה וע' סוטה ג' א' אין קינוי אלא ל' התראה

שם ב' ימות זכאי ואל ימות חייב, נ"ב ע' שו"ת לחמי תודה למהר"י באסאן ז"ל סי' ה' וסי' כ"ד

שם תוד"ה בן נח כ' ונ' שיש לחלק כו', נ"ב ע' מה שדן בכוונת התוס' בשו"ת חיים שאל סי' מ"ט וע"ע שם סי' צ"ו אות א' וע"ע שו"ת חות יאיר סי' ע"ט וע' שו"ת שבות יעקב סי' קע"ז

ע"ב א' הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סו"מ, נ"ב דוגמתו לקמן צ' א' הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודת עכו"ם

שם חזקה אין אדם מעמיד על ממונו, נ"ב דוגמתו שבת קנ"ג א' קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו

שם והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להרגו, נ"ב ע' רש"י ברכות נ"ח א' דפי' דהתורה אמרה בדין מחתרת עצמו ע"ש ואין הל' מתיישב כ"כ דהל"ל ואמרה תורה דו"ק וע' חזקוני פ' פנחס עה"כ כי צוררים הם לכם כ' מכאן אמרו אם בא להרגך השכם להרגו ולב' הפירושים יל"ע דכיון דילפי' לי' מקרא א"כ הא אינו סברא חיצונית וכיון דכה"ת לישראל נאמרה ולא לעכו"ם א"כ ראוי שלא ינהוג דין זה דהבא להורגך כו' בב"נ ואילו בתוס' ע"ז י' ב' ד"ה חד קטיל מבואר דנוהג גם בב"נ וגם צ"ע דבהך דתוס' ע"ז לא חשב העבד כלל להורגו רק שהי' מסתבב ממנו כך וא"כ הרי אין לימוד ע"ז מהך דכי צוררים הם לכם דחשבו להורגם וגם אמחתרת גופי' ק' כן דאיך יש ללמוד מהך דכי צוררים הם שחשבו להורגם אבא במחתרת שאין בא להרוג כלל רק שאילו הי' קם בעה"ב נגדו הי' הורג אבל אין ביאתו להרוג ע' תוס' ב"ב ז' ב' ד"ה לפי שבח ממון דבא במחתרת אין נחשב בא על נפשות רק על ממון ולא חשיב סכנת נפשות עש"ה ואולם ביומא פ"ה ב' חשיב לי' וודאי סכנת נפשות ע"ש דאמר אמחתרת אשכחן וודאי ספק מנלן וע"ש ברש"י

שם ב' כאן באב על הבן כו', נ"ב דיותר רחמי האב על הבן מלהיפוך מה שמצינו להיפוך גבי מורדת בפ' המדיר דמקללת לאבי בעלה בפני בעלה הויא מורדת משא"כ במקללת לבן בעלה בפני בעלה ע' שו"ת חות יאיר סי' קכ"ב

שם שאני החם דמשמיא כו', נ"ב ע' שו"ת גאונים בתראי סי' מ"ה

שם רש"י ד"ה יצא ראשו כ' התם משום דאפי' לא מסרוה כו' נ"ב ע' חידושי הרמ"ה מה שהקשה ע"ז מתרומות ותי' כמסתפק דשאני התם דאחת סתמא קא בעו מיניהו כו', ע"ש וחידוש גדול הוא דכן מפורש בירושלמי שם יחד להם אחד כו' והובא בר"ש שם פרק ע' משנה י"ב

ע"ג א' ואלו הן כו', נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל י"ז אות א' ומש"ש ומחמרינן להציל נפשות אביונים נקיים מספק אין כוונתו על ספק שקול דאין סברא דספק רודף יהי' ניתן להצילו בנפשו רק הכוונה דמעיקר הדין אינו ספק כלל דמוקמי' לי' אחזקת רשעותו ולא, מספקי' לי' בשב רק בקידושין משום חומרא דא"א היא שלא לפי הדין וע"כ שם מסתבר יותר להחמיר להיפוך להציל כו' וע"ע שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' כ"ו עש"ה וע' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שס"ז עשה"

שם מניין לרואה כו', נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' אלף נ"ב שאין חייב להניח לחתוך לעצמו אבר עבור הצלת חבירו ממיתה אפי' כשאין סכנה בחתיכת האבר אבל מדת חסידות איכא ואולם להכניס עצמו בספק סכנה עבור וודאי הצלה דחבירו זהו חסיד שוטה דספק דידי' עדיף מוודאי דחברי' ע"ש ומש"ש סברא דאעמה"ד לא יתכן לאיזה טעמים שנאמרו בהך דאעמה"ד וכמובן וע' נימוקי מהרמ"מ שבסוף המהרי"ו דס"ה ע"א כ' וודאי אם יכול להצילו באחד מאיבריו יעשה כר' הונא דקץ ידא או שמא יותר טוב שיגיד לשופט ויפסיד ממון מלחסרו אחד מאיבריו והא רפיא עכ"ל הנה מסופק חסרון ממון וחסרון אבר מה גדול יותר וא"כ כאן דמצווה להציל חבירו בממונו כ"ש בחסרון אבר אי נימא דזוטר מחסרון ממון אולם נ' דכוונת המהרמ"מ שם רק אחסרון כל ממונו עש"ה ועדיין צ"ע

שם ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל, נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר בדוך סי' ל"ט כ' דהדבר פשוט דאפי' צוח הטובע אל תצילני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא וה"ה בנשבה לעכו"ם ופדאו אחד מממונו דחוזר וגובה ממנו מה שהוציא אף שאמר הנשבה שלא לפדותו ע"ש וע' עוד שו"ת מהרי"ו סי' קמ"ח עש"ה מש"ש בסוגיין וע"ע תוספת הרא"ש ברכות ס' א' אהא דאמר ורפוא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות וז"ל הקשה הר"י מאורליינש פשיטא הא כתי' והשבותו לו ודרשי' זהו השבת גופו וכתי' לא תעמוד על דם רעך ותי' שניתן רשות לרפאות בשכר דסד"א שחייב לעשות בחנם מטעמא דפרישית עכ"ל ונ' דאם אין החולה רוצה לתת שכר לרופא דוודאי דמחויב לרפאותו ולא יניחנו למות ורק דמוציא ממנו אח"כ שכר טרחו ברפואתו כפי שומת הב"ד או כפי מה שרגילין לתת אל הרופא באותו מקום וע' עוד שו"ת הרא"ש כלל פ"ה אות ב' עש"ה וע"ע שו"ת חות יאיר סי' קמ"ו דכ' דהי' אפשר לומר דאינו מחויב להשכיר אגורי משלו אם יודע שאין לחבירו להחזיר לו דלא ריבתה תורה רק לטרוח עבורו ומ"מ ר"ל משל חבירו כמו כיבוד אב דמשל אב לולי שכל הפוסקים כתבו להיפוך דמחויב לשכור מממונו להציל חבירו ע"ש וע' שו"ת מהרי"ו סי' קנ"ז דנ' שם דמפרש האי דמיטרח ומיגר אגורי דכאן דהכוונה משל עצמו ושכל ייתור קר דלא תעמוד וגו' אתי רק לזה דמחייב להצילו משל עצמו ולהוציא ממון עליו מלהצילו משל חבירו אפי' למיטרח ולמיגר אגורי הייתי יודע מקרא דוהשבותו לו עש"ה וע"ע שו"ת חות יאיר סי' קס"ה דלהציל ממון חבירו אין חייב לטרוח אפי' לשכור משל חבירו ע"ש שנסתפק בזה וזה וודאי פשיטא לי' דלהפסיד ממון עצמו אפי' מעט אין מחויב כדי להציל ממון חבירו אתי' מרובה ע"ש [ויל"ע בזה בירושלמי פאה פ"ה ה"ג אם הזיקו מרובה על של עני כו' עש"ה וע' תוס' ע"ז כ' א' ד"ה ור' מאיר עש"ה וע"ע ירושלמי דמאי פ"א ה"ב מצוה היא להשיב אביד' בדבר מועט ע"ש ברידב"ז ד"ה רבב"ח] וי"ל דזהו הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב דאין מחויב להפסיד זכותו אשר בדבר לפי המיעוט עבור זכות חבירו בדבר לפי הרוב אף דזכות חבירו גדול יותר באיכות כי הוא לפי הרוב ולא דמי לדיני נפשות דמפסיד זכות נפשו בדבר לפי המיעוט עבור זכות נפשו בעצמו לפי הרוב כיון דלפי הרוב חייב המיתה לכפרתו א"כ הרי הרוב ג"כ הוא זכות עצמו ומשא"כ בדיני ממונות ההפסד הוא זכותו לפי המיעוט עבור זכות חבירו לפי הרוב וזה אין מחויב ודו"ק היטיב וכעין זה כתוב בשו"ת הרי"ם בהא דספק ממון להקל ולא חשיב ספק איסור מפאת איסור גזל דכיון דהאיסור הוא רק עבור ממון