גליוני הש"ס נזיקין ריג

כ"ו א' משרבו האנסין ומאי ניהו ארנונא כו', נ"ב דוגמתו בשביעית פ"ז ציידי חי' ועופות ודגים שנזדמנו להם כו' ע"ש בפי' הרע"ב ובירושלמי וע' שו"ת צמח צדק סי' ס'

שם הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות, נ"ב כלשון זה תוספתא שביעית פרק ג' ואיכה רבתי עה"כ דרכי ציון אבילות

שם ולא א"ל מר ולא מידי, נ"ב ע' שו"ת מהר"י ברונא סי' קמ"ב וע"ע שם סי' קפ"ד

שם ב' בעל הנאה הי', נ"ב שהיו רבים נהנין הימנו, חידושי רמ"ה

שם למה נקרא שמה תושי' מפני שהיא מתשת כחו של אדם, נ"ב לאו דווקא דבר הצריך עיון רק כל לימוד תורה נקרא תושי', שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תש"נ

שם שניתנה בחשאי, נ"ב הוזכר חגיגה י"ד א' לחש שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש

שם מחשבה מועלת כו', נ"ב וברש"י מהניא לשכח לימודו, זה חידוש ל' מועיל שלא לטובה ויש דוגמתו בזבחים פ"ז א' לינה מועלת בראשו של מזבח היינו דמועלת לפסול וע' מזרחי תשא פרשה ל"ד פסוק כ"ה ד"ה ולא ילין שדיבר שם מעניין לינה מוטלת וכ' שם ופי' אין לינה מועלת אינה מועלת לפסול כאילו אמר אינה פוסלת או פי' מועלת מלשון מעילה שפירושו כמו פוסלת עכ"ל ונ' מהך או פי' שכ' דקשיא לי' קצת היות מועיל דהוא מל' תועלת יהי' כוונתו להיפוך לפסול ולפמ"ש או פי' מועלת מלשון מעילה אולי גם כאן הפי' כן לפי פי' השני שברש"י דמחשבה שמחשב כך וכך אעשה כו' גורם להשבית הדבר שלא יתקיים כך וזהו מועלת מל' מעילה דפירושו שיקור והיינו שהמחשבה מועלת ובוגדת [ובל"א פעלשט] שלא יהי' כמו שמחשב ואולם אין מדוקדק כ"כ לפי"ז ל' לדברי תורה דהול"ל בדברי תורה ודו"ק

שם כולן צריכין הכרזה כו', נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקפ"ג דה"מ לעדות ממון אבל להעיד על אדם שעבר עביר' נפסל בלא הכרזה עש"ה

שם אוכלי דבר אחר, נ"ב ע' פירש"י וע' ב"ב י' ב' וע' תוספתא סוטה פרק י"ד משרבו מקבלי צדקה מן עכו"ם כביכול שהתחילו עכו"ם להתמעט וישראל להתרומם ואין נוח בעולם לישראל

שם ארבעין בכתפי', נ"ב ע' שו"ת מהראנ"ח סי' מ"ב דאפי' למ"ד דמכת מרדות אין לו מספר היינו רק מ"מ אדרבנן אבל מ"מ אלמא דדברי קבלה הוא ארבעים ע"ש

שם ומודה ר"נ לעניין עדות אשה שהוא פסול, נ"ב הנושא שתי נשים ועובר על חדר"ג מיקרי עבריינא ורשע והוא ג"כ בכלל חשוד על העריות ופסול לעדות אשה לאפוקי וכן פסול לסדר הגט, שו"ת מהרי"ו סי' פ"ה וע"ע שם סי' קכ"ח דכ' דאפשר דגם לכל עדות הוא פסול ע"ש מש"ש בזה ובגוף סוגי' דכאן עש"ה וע"ע שו"ת מהר"י מינץ סוף סי' י' דפסול לכל הוראות ואפי' אותם שאינם נוגעים לעריות ע"ש

שם אבל לעיולי לית לן בה, נ"ב ע' שו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קל"ג וצ"ע

שם סברי מצוה קא עבדי, נ"ב ע' מה שדן מזה בשו"ת מהרי"ל סי' ל"ז ועוד שם סי' פ"ו וע"ע שם סי' קצ"ד וע' הקדמת ס' זהר הרקיע להתשב"ץ וע"ע שו"ת הריב"ש סי' י"א ושו"ת חוט השני סי' י"ח ד"ה ובתשובת מהר"ם כו' וע' שו"ת עבודת הגרשוני סי' ו'

כ"ז א' ליכהיוהו לעינים, נ"ב פירש"י י"א יטלו ממונו, ע' איוב כ"ט כ"א עינים הייתי לעור ובת"א תיר הויתי למסכנא דדמי לסמיא וכן בסוכה מ"ד ב' קורא לעניים חשוכיא ובגוף המאמר דכאן ע' חידוש במהרי"ו דנ"ט ע"א דפוס קאפוסט סי' נ"ח וע' חידושי רמ"ה כאן דגירסתו לכחלונהו לעיני' ופי' לכוחלה במכחול המלובן באור לסמויי עכ"ל

שם חד אמר קמאי דידי כו' וח"א קמאי דידי כו', נ"ב ע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שי"ב טעם מדוע עדות מיוחדת מועלת לפסול עד אפי' לדיני נפשות ע"ש הטעם דכיון דהפסול הוא לכל אפי' לדיני ממונות ולדיני ממונות הא מהני לכן כיון שנפסלים נפסלים לכל דבר עש"ה וע"ע שו"ת מהר"ם פאדווה סי' ל"ז עש"ה וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' נ"ה

שם רש"י ד"ה אביי כר"מ כ' דהיינו נמי מקולא לחומרא כו', נ"ב מבואר דחטא שבין אדם לחבירו חמור מבין אדם למקום וצע"ק מגמ' שבועות כ"ז א' דאי ס"ד בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבי כו' ומאי ראי' דאיתרבי הרעת אחרים דילמא חל רק במצוה שבינו לבין המקום כגון שלא אוכל מצה עש"ה ברש"י ותוס' אבל להריע לאחרים דחמור מיני' אין חל ועיין

שם ב' אוהב זה שושבינו, נ"ב צע"ק דאחרי דפסול אוהב נלמד מקרא מדין שונא כדלקמן כ"ט א' א"כ מדוע נתנו חכמים גדר זה לאהבה במה שהוא שושבינו ומדוע לא נימא בפשיטות דכל שניכר ונודע מתוך מעשיהם ועניינם שהם אוהבים זה לזה פסולים דהא בקידושין, כ"ב א' רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנא' כי אהבך ושם אין הכוונה על שושבינות רק על אהבה סתמא וע"כ דיש גדר והכרה לאהבה סתמא דאל"כ הרי הוא דבר שבלב והאיך הי' האדון רשאי לרוצעו שמא אינו אוהבו וה"ל כאומר הכני פצעני דאסור להכותו כמבואר שלהי החובל וגם האיך רשאי להשתעבד בו אח"כ שמא אינו אוהבו ונמצא שלא קנאו ברציעה ומשתעבד בבן ישראל גרידא ובזה הי' אפשר לומר דכיון דיש שם נפקותא גם לדין ממון דקניין העבדות דין ממון הוא ע' קידושין, כ"ח א' ממונא הוא דאית לי' גבי' וע"כ מגו דמהימן העבד לומר שהוא אוהבו לעניין הדין ממון דלגבי ממון הודאת בע"ד כק' עדים דמי מהימן גם לעניין איסור [וע' גיטין מ' ב' הודאת בע"ד כק' עדים דמי ואף דדנין שם גם לעניין היותו ב"ח לחייבו במ"ע שהז"ג ולאוסרו בשפחה ובזה לא שייך הודאת בע"ד כו' עכ"ז כיון דלעניין השיעבוד לעבדו לאדונו הוא דין ממון וחובתו ושייך בי' הודאת בע"ד כו' לכן מהימן גם לעניין איסור] ואולם הרי גם ברבו אינו אוהבו אינו נרצע כמבואר שם וא"כ תיקשי נמי איפכא דאיך רשאי העבד להיות נרצע שמא אין האדון אוהבו ולא נתנה לו תורה דין רציעה וה"ל חובל בעצמו גרידא בהניחו עצמו להיות נרצע מן האדון וע"כ דיש הכרה לאהבה וכנ"ל ולומר דהעבד יודע אהבת רבו אותו [כ"ז שאין מעשיו מוכיחין ההיפוך] מפאת אהבתו את רבו דכמים הפנים לפנים וגו' דז"א דהרי הבעל המאמר כאן הוא ר' יהודה והוא גופי' ס"ל ביבמות קי"ז א' דההוא קרא בד"ת כתי' לא באהבת איש לאיש ע"ש וי"ל דשם ברציעה כל אחד נאמן אצל השני באומרו שהוא אוהבו מפאת ע"א נאמן באיסורין ומשא"כ כאן אדרבה כשמעיד לו הרי הוא כאומר בזה שאינו אוהבו שאילו הי' יודע שהוא אוהבו לא הי' רשאי להעיד לו אחרי שפסלתו תורה להעיד לו וכל ישראל יש להם חזקת כשרות וע"כ בכה"ג א"א לנו לאמוד אהבה מתוך מעשי אדם והנהגתו עם חבירו היכא דהוא עצמו אומר שאינו אוהבו ורק בשושבין אמדו