גליוני הש"ס נזיקין ריב

והובאות שמה שפיר קרוי עדות ומנהג כי האי עוקר הלכה שהרי האמינו הנשים על כך והוי כאילו קיבלו לעדות עליו ותני' נאמן עלי אבא כו' עכ"ל ומשמע דאף במקבל עליו עד פסול להעיד יכול להשביעו וי"ל דקבלת מנהג שאני דגם נשים איתנהו במנהג ישראל ולא חשיב העדות על כרחן של נשים שגם הנשים קיבלו עליהן את המנהג ודו"ק וע"ע שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' צ"ט עש"ה וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ס"ג ושו"ת חוט המשולש טור א' סי' ט"ו מש"ש דבני העיר יכולים להכשיר עדות קרובים לתקנתם עש"ה ומשמע ג"כ דיהי' דינם כשאר עדים ויהיו מחויבים להגיד כל שידעו עדות אולם גם שם כיון דהוא תקנת העיר הרי גם הקרובים עצמם קיבלו עליהם להעיד וע"ש בתשב"ץ וחוט המשולש דלקידושין וגיטין הצריך העדות לקיים הדבר לא לאמתו לא מהני קבלת קרובים ע"ש וע"ע שו"ת חוט המשולש טור ג' סי' א' וע"ע שו"ת שבות יעקב סי' קמ"ו ובמהדורא בתרא לסי' הנ"ל [וכתוב שם במהדורא בתרא בדפוס שלפני שאלה קמ"ז והוא טעות וצ"ל שאלה קמ"ו] וע"ע בירושלמי בפרקין הלכה ט' דאם מקבל עד אחד כשנים והשביעו וכפר והודה אין חייב קרבן שבועת העדות ע"ש דיליף לי' שם מקרא עש"ה ובקושית הראבי' הנ"ל דקבלת קרובים כו' ליהוי כמתנה עמש"ב מצאתי עוד נזכר זה ברשב"א בתשובה ח"ג סי' תל"ח וז"ל תשובה מה שתקנו הקהל [להכשיר חתימת הסופר במקום ב' ע"ש) הרשות בידם דכל דבר שבממון יכולים הציבור לקבל על עצמם להחמיר או להקל שהרי שנינו בפ' זה בורר אמר לו נאמן עלי אביך רמ"א יכול לחזור בו וחכ"א אין יכול וע"כ לא פליגי אלא באם יכול כו' הא לא חזר בו עד לאחר גמר דין כ"ע מודו דדבריו קיימים וכ"ש קהל שקבלו ועשו תקנה כו' ועוד תדע דאפי' יחיד שקיבל עליו בעל דינו בבי תרי אין יכול לחזור דאמרי' בשביעות ההוא דאמר לחברי' מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא ופרעי' באפי תרי חייב דהא הימני' ואפי' לר"מ דאמר מתנה עמש"ב תנאו בטל וכתי' על פי שנים עדים יקום דבר בהא מודה כדתנן בההיא דלעיל והפרש יש בין זה לאומר לאשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ולאומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה ואין זה מקום אריכות עכ"ל בזה

שם מסורת הש"ס ד"ה שם לקמן דף כ"ט ב', נ"ב וביבמות ק"ה ב'

שם ב' אין לאחר קניין כלום, נ"ב הילכך שכ"מ שאמר נאמן עלי אבא במה שצויתי לפניו א"צ קניין דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וכמו שמועיל בבריא בקניין כן מועיל בשכ"מ בלא קניין, שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קכ"ה ע"ש

שם בקוביא, נ"ב ע' שו"ת מים עמוקים סי' י"ד

כ"ה א' מלוה הבאה בריבית, נ"ב הא דתני הכי ולא תני בהדיא המלוה והלוה היינו משום דהלוה באמת לא הי' לו להפסל שהרי אינו לוקח ממון שאינו שלו ואין כאן חמס ורק משום דעבירת לקיחת הממון דמלוה על יד הלוה נעשית ואי אפשר מבלעדו ולכן מתייחס החמס גם לו וחשיב גם הוא עד חמס וע"כ לא מצי למיתני המלוה והלוה כל חד באפי נפשי' דהא הלוה מפאת עצמו אין להפסל באמת וע"כ כללינהו בחדא בעניין המלוה ושנה מלוה הבאה בריבית כלומר שההלואה נעשית על ידי שניהם וא"א לה זולתה ושניהם פסולין, מהרי"ק שורש קכ"ו וכ' שם שלא הי' לפניו אז רש"י דסנהדרין ועפ"י סברת המהרי"ק הנ"ל יש ליישב קישית תוס' ב"ק ל"ב א' ד"ה איהו ע"ש די"ל דכיון דעבירת האיש במעשה על יד האשה נעשות א"א מבלעדה לכן נחשב גם עביר' שלה כאילו הי' במעשה כי מעשה האיש מתייחס גם לה ולכך חייבת [וכן הך דריש האיש מקדש דאמרי' גם באשה מצוה בה כו' וכ' הר"ן דמצוותה מפאת מסייע כו' ולהנ"ל י"ל דעדיפא ממסייע דמעשה המצוה של האיש מתייחס גם לה כיון שא"א שיעשה מבלעדה ודו"ק] מיהו ל' הגמ' ב"ק שם לא משמע הכי וגם יש סתיר' קצת לזה מהך דמכות כ' ב' דפוטר לניקף מטעם לשאב"מ ואעפ"י שא"א למקיף בלי ניקף ואכ"מ להאריך וע"ע בהך דכאן בשו"ת רדב"ז ח"א סי' שי"ז ע"ש שכ' דיש כאן ב' נוסחאות א' מלוה הבאה לו לריבית ב' והיא נוסחת ספרים שלנו מלוה הבאה בריבית וע"ש הנפקותא בין הנוסחאות עש"ה

שם בר ביניתוס אסהידו בי' כו', נ"ב ע' שו"ת הריב"ש סי' של"ט

שם והא רבא הוא דאמר כו', נ"ב ע' מה שדיקדק מזה בס' באר יעקב או"ח סי' רמ"ב דהא דלווין בריבית לצורך מצוה היינו רק בריבית דרבנן דאל"כ מאי פריך והא רבא הוא דאמר כו' הא יכול להיות דלצורך מצוה לוה ועכ"ז המלוה שפיר נפסל דאצלו לא הוי צורך מצוה דהא אפשר לו להלוות בלא ריבית ע"ש ואולם עדיין ק' דהא במקום פיקוח נפש וודאי מותר ללוות אפי' ריבית דאוריתא דהא פ"נ דוחה כה"ת וא"כ עדיין אית לן למימר דלצורך פ"נ לוה ועכ"ז המלוה שפיר נפסל דאצלו לא הוי צורך פ"נ דאפשר לו שלא ליקח ריבית וכנ"ל ושוב מצאתי נדבר מזה בשו"ת יד אלעזר סי' מ"ה ולא העירו מדברי הבאר יעקב הנ"ל ובגוף העניין ע' שו"ת מהרי"ל סי' ל"ז משמע דעתו דאפי' לצורך מצוה דרבנן שרי עש"ה וע' שו"ת חוט המשולש טור ג' סי' ל"ד מתיר להדיא אפי' ריבית דאוריתא לצורך מצוה עש"ה וע' תוס' ע"ז כ"ו ב' ד"ה אני שכ' והא דאמרי' עובדי' לוה מיהורם בן אחאב ברבית כו' שאני התם לפקוח נפש הוי ומצוה עכ"ל ומשמע מתיבת "ומצוה" דכתבו דהוא מיותר לכאורה דהי' די מה שאמרו דהוא לפ"נ דידעי' דדחי כה"ת וע"כ נ' כוונתם שאני התם לפקוח נפש הוי ואפי' לא הי' פ"נ גמור להתיר שאר איסור עבורו מ"מ צורך מצוה מיהת הוי ולצורך מצוה גרידא נמי שרי ללוות ברבית כנלענ"ד כוונתם לכאורה

שם ב' הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין, נ"ב ע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' קע"ד דמי שגזל פעם אחת מכיון שהחזיר הגזיל' מעצמו בלי כפי' נכשר לעדות לכ"ע ואם רגיל בגזל וחמס לא סגי בחזרה עד שיעשה תשובה כגון שאינו נוטל אפי' מתנות של היתיר ומוותר ממונו לאחרים או לעניים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ע"ש ול' גזלן דכאן לכאורה הוראתו רק פעם אחד גוזל הי' ראוי לו להקראות לא גזלן ע' ב"מ ל"ג א' רובץ ולא רבצן ועמש"ש בגליון וע' תוס' ב"ק צ"ד ב' ד"ה בימי דכתבו אהך דהתם בגזלנין ומלוי בריבית דקתני התם משמע שאומנותם בכך ע"ש וע' שו"ת הר"י מגא"ש סי' קס"ד. דמי שנתברר עליו שזייף שטרות פסול לעדות להיות גזלן כיון שביקש דרך ליקח מה שאין לו ליקח מן הדין או לפטור עצמו מחוב שעליו וגם עם העיד בגט פסול הוא שיהי' הגט בזה מזויף מתוכו עכ"ל וע' שו"ת הרא"ש כלל מ"ג אות ג' לעניין אחד מעדי הגט שהעידו עליו שגנב ע"ש ואני מסופק בגנב אם אין לו לשלם גניבתו אם אין מחויב להשכיר עצמו למלאכה לזמן מרובה וליקח מעות בשכירות לשלם גניבתו ואם ביכולתו לעשות כן ואין עושה כן לא נכשר לעדות דנהי דבבע"ח כתבו הראשונים דאין חייב להשכיר עצמו דנמכר בגניבתו כתי' ולא בחובו מ"מ בגניבה דבזמן שהיובל נוהג היו ב"ד מוכרין אותו בעבד לשלם ע"כ נהי דליכא עתה ע"ע מ"מ מחויב להשכיר עצמו למלאכה כשיוכל לשלם גניבתו

שם רש"י ד"ה חמסן כ' יהיב דמי אלא שאין רצון הבעלים למכור, נ"ב כ"ה בב"ק ס"ב א':