גליוני הש"ס נזיקין ר

ומאי קושיא מפסח הרי יש מ"ד דאין מברכין עליו כלל וא"כ גם ר' פפי דשם הרי יכול לסבור כן וי"ל דכיון דשחיטה בעלמא מתקיימת ביחיד וטעונה ברכה ע"כ גם שחיטת פסח טעינה ברכה משום לא פלוג אולם לפי"ז עדיין אין מובן קישית הגמ' פסחים הנ"ל דכיון דפסח מפאת עצמו לא הי' ראוי שיטעון ברכה כלל ומשום לא פלוג דשאר שחיטות הוא דמברכי' עלי' א"כ וודאי אין ראוי שתהא טופס ונוסח ברכתו משונה מבשאר שחיטות וכמובן ועדיפא מהך דרענו זננו דאמרי' לי' גם בשבת מפאת דטופס ברכות כך הוא וצע"ק

שם ב' תוד"ה אורעה כו' לעניין שעל כרחם של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צוואה כו', נ"ב ע' מה שדימה לזה בשו"ת שבות יעקב סי' ק"פ

קי"ד א' אבל בלילה אפי' שלשה כותבין ואין עושין דין, נ"ב אע"ג דהוא מקבלם והי' ראוי להיותם דיינים גם בלילה כמו בקרוב ופסול דכשירים לדון בקיבלום עלייהו מ"מ כיון שמחלק נכסיו וחוב הוא לאותו אדם שמגרע בחלקו ההוא הא לא מקבל להו, שו"ת ראבי' סי' קנ"א

שם ב' תוד"ה אף מטה כו' כ' הקשה ר"י כו', נ"ב ע' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קע"ה

קט"ז א' דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה, נ"ב פי' דאם הניח בן אין חשוב מיתה רק כאילו הי' בעצמו בחיים אחרי שיש התולדה שלו ודוגמתו ע"ז ל"א א' קרי עלי' מקום שיפול העץ שם יהו שם יהו ס"ד אלא שם יהיו פירותיו פי' דלא בא להגיה רק לפרש דכיון דשם יהו פירותיו נחשב כאילו הי' בעצמו שם בחיים וקרינן בי' שם יהו ע"ש ותבן וכזה עוד תענית ט' א' ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר מלמד שנתבטלו ג' מתנות טובות שניתנו על ידן (מן ועמוד ענן ובאר ע"ש) ונסתלקו כולו בירח אחד כו' והיינו ג"כ דכל זמן שהיו המתנות שניתנו על ידן קיימות חשיב כאילו הן עצמם קיימים ומה שנסתלקו מתנותיהן נחשב שמתו הן עצמן אז ולכן כיון שהמתנות נסתלקו בירח אחד באדר קרינן בי' ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד ומעין זה עוד ע"ז ל"ה א' כיון דאוקמי' קא מוקים חשיב לי' כמאן דאיתא לאיסורא בעיני' היינו דכיון שעושה פעולה עיקריית בהנפעל והנפעל קיים חשוב כאילו הי' הדבר בעצמו בעין שם ע"ש וה"נ המוליד בן דאין לך פעולה עיקריית יותר מן ההולדה והבן קיים נחשב כאילו הוא עצמו קיים וכזה תענית ה' ב' יעקב אבינו לא מת כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים והיינו דכיון דזרעו בהכרח בחיים דגמירי דלא כלה שבטא לכן נחשב זה שגם הוא בחיים ואולם למאי דמסיק כאן דבעי' בן כמותו לכאורה אין מציאות התולדה לבד הוא הגורם וי"ל דאם אין הבן כמותו א"כ ערך העודף אשר בו הרי אין לו תולדה ויש בו עניין המיתה ולכן קרינן בי' מתה מש"ה ודו"ק [ואולם משמעות הגמ' כאן דבעי' בן דייקא ולא בת ושהטעם מפאת ירושה דלפי שבבת הוא העברת נחלה לכן נחשב מיתה ואולי הטעם עפ"י גמ' לקמן קי"ח ב' אלא מאי חיו שחיו בחלקם ע"ש דחלק קרקע דא"י שיש לאדם נקרא חיות ולכן אם מניח בן לירש חלקו הרי זה שנשאר חיותו ולכן לא מיקרי מיתה ומשא"כ בת דאין ירושתה לפי הסדר דלפי הסדר ראוי שירש בן ולא בת ותדע דהא כשיש בן אין הבת יורשת וירושת הבת היא שני' בהדרגה אם אין בן וה"ל דילוג סדר הירושה ואין ירושתה כפי עוקר עניין הירושה במדריגתו העצמיית וגם הבת מעברת הנחלה משבט לשבט ולכן אין ירושת הבת שיורשת חלקו נחשב העתקת החיות מאיש לאיש ושרק נעתק לשיסלק שם מיתה רק נחשב כקניין חדש לבת והראשון כבר הלך לו ואיננו ולכן שפיר מיקרי מיתה ודו"ק היטב מאוד

שם תוד"ה אבי האב כ' לפי טעותו לא הי' בן יורש את אביו, נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים ס"א

קי"ט ב' תוד"ה אפילו כ' דאמר במדרש דלש"ש נתכוון, נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ה סי' אלף תס"ח בעובר בלאו אם מתכוון למצוה אפי' התרו בו אינו לוקה ע"ש ואולי יש חילוק בין מלקות למיתת ב"ד וע"ע שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ע"ז עש"ה בסוף התשובה שכ' ובזמן שהוא מוחק השם לתקן הספר כו' מאבד הוא ומ"מ מודה אני שאינו לוקה כיון שהוא סבור לעשות בטוב ולתקן ודכוותה כתבו התוס' ז"ל פ' בנות כותים עכ"ל ונ' כוונתו לתוס' שם ל"ג ב' ד"ה בועל נדה ע"ש

ק"כ א' וכאן דרך חכמתן, נ"ב כזה לעיל ט"ז ב' ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו וע"ש במסורת הש"ס

שם ב' רשב"ם ד"ה שיש שאלה בהקדש כ' וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כו', נ"ב יש להסתפק אי מהני שאלה בפדיון הקדש ומע"ש דכיון דלא הקדיש דבר חדש רק העתיק הקדושה מן ההקדש והמע"ש על המעות י"ל דלא שייך בזה שאלה וע' ב"מ נ"ד ב' דחומש כתחלת הקדש דמי ושם א ד' בד' פריק כו' וא"כ על החומש וודאי דמועיל שאלה אולם י"ל דכיון דחומשו כמותו מקרא דעליו ע"ש גם לעניין שאלה הוא כמותו ולפמ"ש במ"א בשם כמה ראשונים דתרומה ישנה גם בטבל והתורם הוא רק מברר אותה א"כ מעשה הפרשת תרומה עניינו רק בנושא של הקדושה שלא הי' לה נושא מיוחד ומבורר ובהפרשתו חידש זה וזה ישנו גם בחילול שחידש נושא לקדושה היינו המעות וא"כ כי היכי דיש שאלה על הפרשת תרומה ה"ה אחילול ואולי יש לדמות חילול לתרומה דלא מהני שאלה ואף דיש חילוק ביניהן ע' תמורה כ"ז מ"מ י"ל כן וקצת יש להביא ראי' ממ"ש הרוקח סי' שס"ג דכל מצוה שיש לה משך ולא נגמרה מיד מברכינן עלי' בלמ"ד וכל שנגמרת מיד מברכי' בעל וכ' שם בתוך דבריו בזה וז"ל על פדיון מע"ש או על חילול מע"ש בירושלמי בפ"א דדמאי משום שלאלתר נגמרה המצוה עכ"ל והנה בתוספתא תרומות פ"ו דעל הפרשת תרומה ומעשר מברכי' להפריש תרומה ומעשר וק' טעם החילוק הרי גם ההפרשה נגמרת מיד כמו החילול ואי דצריך עדיין לתתם לכהן ולולי גם בחילול צריך להעלות המעות עדיין לירושלים וגם בהפרשת המעשר שני הרי אין יותר מזה ואעפ"כ מברכי' בלמ"ד כדמוכחי דברי התוספתא דסתמא קאמרה ואיירי וודאי בכל מעשרות ואפי' מע"ש ואולם אם נאמר דבחילול לא מהני שאלה י"ל דזהו החילוק דבהפרשה עדיין לא נגמרה המצוה דעדיין מצותו עליו לעניין שלא ישאל על ההפרשה דחיוב המחייבו להפריש הוא נמי מחייב אותו שלא לשאול ואם ישאול צריך להפריש שנית ונמצא שעדיין מצותו עליו ומשא"כ בחילול שאין יכול לשאול עוד הרי נגמרה המצוה ולכן מברכי' בעל ודע דיש להסתפק ג"כ לעניין תוספת שבת ויו"ט המקבל עליו קדושת שבת כו' בעוד היום גדול שאין עוד זמן תוספת המוכרח אי לא יהני שאלה אקבלתו דתוספת הוא ג"כ דבר הקדוש ע"י פיו שהזמן מתקדש בקדושת שבת ע"י שקיבלו עליו לתוספת שבת וא"כ ראוי לכאורה שיועיל שאלה ומצאתי במקור חיים סי' ת"ר (בט"ז) שכ' גם מה שדימה קבלת שבת לשבועה לא דמי כלל תדע דהא לא מועיל היתיר לזה אלמא דמי לשאר קבלות עכ"ל ולא ידעתי זה הפשיטות דלא מועיל היתיר לזה עד שמביא ממנו ראי' ואומר תדע כו' ואולם נ' דכיון דתוספת עניינו שהוא מוסיפו על השבת והשבת העיקריי הא ליתי'