גליוני הש"ס נזיקין קצג

שם ורשאין בני העיר להתנות כו' ולהסיע כו', נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל ז' אות א' וע' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפ"ה וע' שם ח"ג סי' רצ"ו וע' אריכות בשו"ת חות יאיר סי' פ"א וע' ג"כ אריכות בשו"ת רד"ך בית י"ד וע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תתקמ"א וע"ש שכ' דהא דאמרי' דרשאין כו' להסיע על קיצתן היינו קיצת שכבר נהגו קודם לכן כו' או שבאין לתקן תקנות מדעת כולם וקמ"ל דנתקיימו הדברים ואע"ג דבדיבור בעלמא קמתנו דגרע טפי מאסמכתא דכל דאי לאו כלום הוא, הכא וודאי מהני דבההיא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני כי האי דב"מ צ"ד א' דההיא הנאה דנפיק עלי' קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשי' עכ"ל וע' תוס' בכורות י"ח ב' ד"ה אקנויי ובכללים שלי קיבצתי מקומות רבות מאוד דחשיב קניין מפאת דאנן סהדי דגמר ומקני

שם במתניתא תנא והמשכילים יזהירו כו' זה דיין כו' ומצדיקי הרבים כו' אלו מלמדי תינוקות כו', נ"ב מדנסמכו יחד משמע היות להם ייחוס והשתוות זל"ז במה ומעין זה גם בסנהדרין ק"ד ב' ד' לא קראו רב אמר אלו הדיינין ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות ובטעם אלו ואלו דא"ח מדנרמזו תרווייהו בחד קרא ד' לא קראו משמע ג"כ כנ"ל

ט' א' ה"מ היכא דאיכא אדם חשוב כו', נ"ב ע' שו"ת חוט המשולש טור א' סי' ט"ו אות ג' עש"ה כל האות

שם איב"ע סברא האי קא מיבזי כו' איב"ע סברא האי קמצערא לי' כו', נ"ב דוגמתו פלוגתא בסנהדרין מ"ה א' מ"ס בזיונא דאיניש עדיף לי' טפי מניחא דגופי' ומ"ס ניחא דגופי' עדיף מבזיוני ע"ש ולפי"ז יוקשו פסקי ההלכות אהדדי משם לכאן דו"ק ותשכח ושוב ראיתי בס' עורה שחר להרב ר' נטע נ"י מאושפצין ערך א' אות ק' דכ' ג"כ דיש לתלות פלוגתא דכאן בפלוגתא דסנהדרין הנ"ל ולא העיר דא"כ יוקשו הפסקים אהדדי ושוב בא לידי ס' חומרי מתניתא מהגאון ר' גדלי' ליפשיטץ ז"ל אבי הגאון בעל התפארת ישראל ז"ל וראיתי שעמד ז"ל בזה בקישיותיו שבסוף הספר בקושי' פ"ו ואח"ז מצאתי שגם אותו כבר קדם בזה בשו"ת חות יאיר סי' קצ"א ע"ש ודע דמ"ש כאן איב"ע סברא האי קא מיבזי כו' הכוונה הפשוטה לכאורה דס"ל דבזיון העירום הוא צער גדול יותר מצער הרעבון של הגוף אולם בשאלתות פ' שמות הביא גמ' דכאן בזה"ל איב"ע סברא האי מיתחזי דקאי ערום מזוני לא ידע אי כפין אי לא כפין עכ"ל נ' דמפרש האי קמיבזי שבזיונו נראה וגלוי לענינינו האי לא קמיבזי בגלוי וצער רעבונו שאומר אולי משקר ולפי"ז תרווייהו ס"ל כאן דצער הרעבון גרע מבזיונא דכסות אלא ד"מד דבודקין למזונות כו' היינו משום דחיישי' שמא משקר ואינו רעב וכנ"ל ולפי"ז קושי' הנ"ל מהך דסנהדרין עוד עצומה ביותר דס"ל לתרווייהו איפוא דלא כהלכתא דסנהדרין הנ"ל וע"ע מ"ש בגליון ברכות כ"ג ב' בשם השאלתות עש"ה דשמירתן הוא דבר הנוגע בגופן והוי כמו נייחא דגופי' וכבודן היינו שלא יבזן וא"כ הספק ג"כ כהך דסנהדרין אי בזיוני עדיף או ניחא דגופי' כו' דו"ק מאוד וע"ע שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צ"ז שכ' בדעת הרשב"א דבזיוני' דמת קשה לו יותר מצערו והביא הך דסנהדרין ע"ש וע"ע שם סי' ק"ג ושו"ת ח"צ סי' מ"ז ולעניין הפסד ממון והפסד כבוד אהאי מינייהו אדם חייש טפי ע' שו"ת שבסוף ס' תורת חטאת ד"ה ועוד נ"ל פשוט כו' וע' ירושלמי כתובות פרק ד' הי"ד אנשי הגליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן אנשי יהודה חסו על ממונן ולא חסו על כבודן ועמ"ש בגליון כתובות ל"ב א' לענין צער הגוף וממון הי חמור וע"ע לעניין צער הגוף ובזיון הי חמור בנדה מ"ז א' דס"ל לשמואל לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתיו ולא לבושה ור' נחמן פליג ואינו מקפיד על בושתן עש"ה והיינו ג"כ דעבודה הוא צער הגוף וא"כ פליגי בהנ"ל אי בושה חמור ואין ללמדו מעבודה או צער הגוף דעבודה חמור ומדניתן לעבודה כ"ש לבושה ודו"ק

שם לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה כו', נ"ב ברוקח סי' רל"ג בעזרא כתי' והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל לשנה מיכן שאדם חייב באחריות שקליו ג' פעמים בשנה שאם לא נתן בפרוס הפסח יתננו בפרוס העצרת ואם לא נתנו בפרוס העצרת יתננו בפרוס החג ושוב אין הנתינה מצוה מן המובחר עכ"ל

שם גדול המעשה כו' שנא' והי' מעשה הצדקה שלום, נ"ב ל' השאלתות פ' תרומה אל תקרי מעשה אלא מעשי וע' סנהדרין צ"ט ב' כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כו' וצ"ל דיש חילוק בזה בין צדקה לשאר מצוות דבצדקה המעשה עוד גדול מן העושה

שם ואעפ"כ נחשב להן לצדקה שנא' ונגשיך צדקה, נ"ב ע' שו"ת נחלת שבעה סי' ד'

שם רש"י ד"ה עניים מרודים כ' זו הרשות שצועקת תמיד הבו הבו, נ"ב כוונתו לגמ' ע"ז י"ז א'

שם ב' כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. נ"ב מעין זה ע"ז ד' א' אפי' אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט כו' אני מצרפן לחשבון גדול ואולי קאי שם ג"כ על צדקה בפרט דנקרא מצוה סתם ע' רש"י שבת קנ"ו א' ד"ה וצדקן במצוות

שם מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת כו', נ"ב בשאלתות פ' תשא מה בגד זה כל עד ועד מצטרף לבגד גדול אף צדקה כו' ולפי נוסחא זאת נ' דמפרשי' בגד עדים בגד הנעשה מבלאות וסמרטוטין כמו שאמרו בנדה המשמשת בעדים עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם דפירושו סמרטוט וזהו בגד עדים היינו שחיברו ותפרו כמה בלאות יחד ועשאו מהם בגד ועניין הדמיון דאף דהבלאות עצמן אינם חשובין כלום מ"מ ע"י החיבור שנתחברו להעשות מהם בגד הנה עתה הם דבר חשוב בגד שלם כן בצדקה אף שנתינת פרוטה, כ"א בפ"ע הוא דבר מועט ואין בו חשיבות מ"מ הקב"ה מצרפו להחשב יחד כאילו נתן סך גדול בפעם אחד ומכאן קושי' לכאורה עמ"ש הרמב"ם בפיה"מ אבות אהך דהכל לפי רוב המעשה ע"ש

שם והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות שנא' ותפק לרעב נפשך, נ"ב ע' רש"י ונ' דהוא ע"ד התרגום עה"כ ויהי האדם לנפש חי' דתירגם והות באדם לרוח ממללא היינו דהדיבור נקרא נפש וע' ח"א למהרש"א תענית י"א א' ד"ה מי מעיד בי דהנשמה הוא כח הדבור והביא ג"כ תרגום הנ"ל ע"ש] ולכן נדרש עד"ז ותפק לרעב נפשך שתפייסנו בדיבורך [וגוף דברי התרגום דנקרא הדיבור נפש חי' י"ל עפ"י גמ' סנהדרין ק"י ב' קטן מאימתי בא לעוה"ב כו' ע"ש חד מ"ד משעה שסיפר כו' היינו משעה שמדבר עש"ה וע"כ כיון דמן הדיבור הוא שבא לתחי' וכ"ז שאינו בר תחי' אין חיות האדם נחשב חיות כלל דהא סופו למות וכל העומד כו' ורק דכיון דגם אחר המיתה תתחדש חיותו בתחיית המתים והמיתה רק פסיקת החיות לזמן לכן נחשב חיות ונמצא שהיות נפש האדם נפש חי' בא לו זה רק