גליוני הש"ס נשים פב

אלא לרבנן איפכא מיבעי לי' ה"ק כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח פי' מכבר עש"ה וע"ע כ"מ פ"א מכלי המקדש ה"ב מש"ש אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח"כ מערב דילמא מערב ואח"כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתי' ממולח ובתר הכי כתי' ושחקת ונ' דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב עכ"ל וא"כ כוונת הכתוב ג"כ ושחקת כבר וע"ע תוס' מנחות י"ח א' ד"ה לא מלח ולא הניף דכ' לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה כו' וכן בסנהדרין פ"ב ב' ד"ה המולח המניף והמגיש כ' לא דק דתנופה והגשה קודמת למליחה כו' וע"ע לקמן מ"ז א' יביא שאר קרבנותיו ויטהר דהכוונה יטהר ויביא שאר קרבנותיו ע"ש בתוס' וע' קידושין ס' א' לכשיתן ומש"ש בגליון

כ' ב' הריני נזיר ואת כו', נ"ב ע' שו"ת מהר"ם פדוואה סי' ס"ו

שם תוד"ה רבי יהודה כ' אבל מכת מרדות בלי מניין כו', נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' נ"א ושו"ת הריב"ש סי' צ' ומ"ש התוס' ומספקא לרבי כו' ע' תוספתא במכלתין פרק ג' האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה כו' ה"ז סופגת את הארבעים ומצינו עוד סופג את הארבעים דהכוונה אמכת מרדות בקידושין כ"ח א' הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים וע"ע סנהדרין כ"ו ב' ארבעין בכתפי' כו' ושם ג"כ הכוונה אמ"מ ע"ש ושוב ראיתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רס"ד דהביא הך דקידושין וסנהדרין וע"ש כל התשובה וע' במראה הפנים בירושלמי מכות פ"א ה"א ד"ה או בן חלוצה דכ' דדרבנן גרידא הוא במכת מרדות ודרבנן שהוא נסמך אקרא דכתי' גבי לאו אף דהוא רק אסמכתא מ"מ הוא במלקות ארבעים כעין הלאו דאוריתא עש"ה ואולם מה שהביא שם מהך דגיטין נ"ה ב' אין לו עניין כלל לנידון דידי' שם

כ"א ב' איבעי' להו בעל מיעקר עקר א"ד כו', נ"ב ע' ס' מכתב לדוד ד"י ע"ב הקשה דמדוע לא פשיט ממשנה דשלהי נדרים דאומרת נטולה אני כו' יפר חלקו כו' ותהא נטולה מן היהודים דהקשו תוס' שם דאיך חל הנדר הא אאחע"א אשת איש ותירצו דהוי כולל דמגו דחל על הבעל חייל נמי אעלמא ע"ש וא"כ אי נימא דבעל מיעקר עקר בהפרה א"כ אחרי שמיפר ונעקר איסור הבעל למפרע שוב ראוי לכל הנדר שיובטל דאזל לי' הכולל למפרע וא"כ אמאי תהא נטולה מן היהודים עש"ה ונזכרתי שכבר ציינתי זה בגליון נדרים צ"א א' בשם מהר"ש מקאמינקא ז"ל

שם רש"י ד"ה והיינו טעמא כ' אבל בחטאת העוף לא גמרי' דתמות, נ"ב ע' יומא מ"א ב' וצ"ע ומצאתי בתוספתא תמורה פ"א אלו דברים שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ונוהגת בציבור כביחיד ויש בה חטאת מתה כו' משא"כ בעופות ומבואר דחטאת העוף אינה מתה

כ"ב ב' א"ד כמיקמי דליפר כו', נ"ב לפי"ז ל' בעיקביך צריך ביאור וע' תוס' וי"ל בפשיטות דל' בעיקביך יש לפרשו ג"כ כמו בעיקרך והיינו עיקר הנזירות והתחלתו לא שתהי' בכולה מילתא דאחרי שהותרה ע"י ההפרה תותר גם היא וכזה ממש גם לקמן ל"ט א' אמר ל' בעיקבא דבינתא והפי' שם בעיקר השער ע"ש בתוד"ה ת"ש

כ"ג א' וכשהי' ר"ע מגיע אצל פסוק הזה הי' בוכה ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כו', נ"ב בס' בית שמואל אחרון עה"ת פ' פנחס הביא בשם ס' נזר הקודש מדוע דווקא ר"ע הי' בוכה בזה וכ' דמבואר בזוה"ק ובהאר"י ז"ל דעשרה הרוגי מלכות היו גלגול י' שבטים שמכרו את יוסף ויוסף אמר להם אתם חשבתם עלי לרעה אלהים חשבה לטובה וא"כ חטא המכיר' הוי כנתכוון לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ור"ע מבואר שהי' גלגול שמעון ולכך היו לו יסורין גדולים יותר מכולם לפי ששמעון נכנס בעובי הקורה וע"כ ר"ע דייקא כשהגיע למקרא זה הי' בוכה דצריך לקבל יסורין גדולים עבור חטא מכירת יוסף עכ"ד דפח"ח

שם צריכין דאי תני כו', נ"ב ע' מה שדנתי מזה בציונים לתורה כלל דשב מידיעתו וע"ע כאן בעמוד ב' דאמר ג"כ גדולה עביר' לשמה כמצוה שלא לשמה ומשמע ג"כ דמעשה טובה בלי מחשבה ומחשבה טובה בלי מעשה הם בערך אחד וא"כ ה"ה לעניין מחשבת איסור עם מעשה היתיר ומעשה איסור עם מחשבת היתיר עש"ה בצ"ל ועמ"ש על הגליון יומא ל"ו א'

שם ב' תוד"ה ומדינים כ' ובעזרה, נ"ב זה חידוש וקצת ראי' מקרא כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבואו בקהל לך ע"ש בפירש"י וביבמות ט"ז ב' דנדרש אעמון ומואב ומוכח דגם ביאתם למקדש אסורה וצ"ע אם זה רק בעמון ומואב או כל פסולי קהל נמי אסורים בביאת מקדש וע' תוס' תענית כ"ז א' ד"ה מר סבר דמשמע דממזר מותר בביאת מקדש עש"ה ובפשיטות הרי פסולי קהל מחויבים בכל המצוות כישראל כשרים וא"כ וודאי דמחויבים ג"כ בראיית פנים בעזרה ברגל אולם זה נ' ג"כ לכאורה וודאי דגם גר עמוני ומואבי חייב בראיית פנים בעזרה וצ"ע

כ"ה א' א"ר יוחנן הלכה היא בנזיר, נ"ב כל' זה לקמן כ"ח ב' ל' א' וע"ש במסורת הש"ס

כ"ח ב' האיש מדיר את בנו בנזיר, נ"ב ע' תוספתא עדיות פ"ק ב"ה אומרים אין אדם מדיר את בנו בנזיר ולר"י דס"ל דהלכה היא בנזיר יהי' מכאן קושי' אמ"ש הרמב"ם בהקדמת פיה"מ דלא שייך פלוגתא בהלל"מ וע"ש בתוספתא עוד חידוש בש"א אין אדם מדיר את אשתו ומוכח דיש מ"ד דמדיר את אשתו ונ' קצת דקאי ג"כ אנזירות

שם עין משפט נר מצוה ד"ה נ"ל היתיר מכאן כו', נ"ב ע' שאילת יעב"ץ סי' ט' ושם ח"ב סי' ז' וסי' ח'

כ"ט א' ואין האשה חייבת כו' בתו אינו חייב כו', נ"ב ע' תוס' ישינים יומא פ"ב א' ד"ה בן שמונה וע' סוכה ב' ב' וע' רש"י חגיגה ב' א' ד"ה איזהו קטן ושם ו' א' ד"ה עד הכא מאן אתיי' וע' שו"ת הלכות קטנות סי' רכ"ב וע"ע תוספתא עירובין פרק ב' לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצוות והנה למאי דאמר כאן דאין אשה חייבת לחנך את בנה מסופק אני בבן שפחה כנענית מי חייב בחינוכו דאב אין לו דוולד שפחה כמוה ואין מתייחס אחר אביו והאם הרי אינה חייבת בחינוך ואולי זה כיון דאין לו משפחת אב קמה לה האם במקום אב וחייבת שפיר בחינוכו וגם י"ל דהאדון ישראלי שבן השפחה קניינו חייב בחינוכו כיון דהוא ברשותו ובידו לחנכו ומעין דוגמא הך דקידושין ל"ד ב' אשה בעלה משמחה אלמנה מאי איכא למימר בשרוי' אצלו ונזכרתי משנה ידים פ"ד מ"ז עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצוות ובפי' הרא"ש שאני חייב בהן להדריכן שיקיימו המצוות עכ"ל ומשמע כנ"ל שיש על האדון חיוב חינוך עבד קטן שלו ויש לספק ג"כ באמה העברי' דהיא קטנה וצריך לחנכה אם אין חיוב החינוך על האדון הואיל והיא ברשותו ומצאתי ברש"י פסחים פ"ח א' ד"ה על ידי דכ' אבל שפחתו העברית אע"ג דלא משכחת לה אלא בקטנה דהא יוצאה בסימנין כיון דאין עליו לחנכה יכולה למחות עכ"ל וע"ש ברש"י דמתבאר מדבריו ג"כ דגם בתו חייב לחנכה עש"ה

שם ב' מופלא הסמוך לאיש, נ"ב ע' מסורת הש"ס כאן ולקמן ס"ב א' והוזכר עוד מהס"ל בערכין ב' א':