גליוני הש"ס נשים עח

כוונתו דאי פותחין בחרטה אין כח ההיתיר מפאת החכם רק מפאת הנודר בעצמו ע"י חרטתו ורק דגזה"כ הוא דצריך שיאמר לו החכם מותר לך מטעם לשון חכמים מרפא וע"כ לא חשיב שהחכם דן כלום משא"כ אי אין פותחין כו' וחכם הוא דעקר כו' ה"ל דין ועדיין צריך פירוש לפירושו מדוע אי אין פותחין כו' נחשב ההיתר מפאת החכם כו' ואי פותחין נחשב ההיתר מצד הנודר ויש להטעים הדבר בנקל ואין להאריך ועמ"ש בגליון סנהדרין ל"ד ב'

ע"ט א' ר"ן ד"ה שהשתיקה כ' משום דעד דערבא שמשא לא מוכח מידי כו', נ"ב ע' שו"ת הריב"ש סי' קפ"ה דכ' דמה שנתנה תורה לבעל זמן להפר כל היום הוא משום שלום הבית ע"ש

שם ב' לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה, נ"ב ע' מה שפי' בזה בס' יריאים סי' קמ"ח

פ' ב' מעיין של בני העיר כו', נ"ב ע' בית שמואל אה"ע קכ"ח סקט"ו דתשמישי העיר מנהר הם משרה וכביסה וטחינה ע"ש וקצ"ע מדוע לא נתבארו כאן גם דיני משרה וטחינה לדמיון משרה שלהם וטחינת אחרים מי קודם וכדומה

שם כביסתן קודמת לחיי אחרים, נ"ב משמע דלר' יוסי אין חייב לסבול צער עבור פ"נ חבירו ולרבנן חייב וע' מג"א סי' קנ"ו סוף סק"ב דכ' מהך דשבת ל"ג ב' נשים דעתן קלות דילמא מצערי להו ומגלו לן דמשמע שמחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם ע"ש ולא הביא הך דכאן ע"ש בס' מנחת פתים שהעיר בזה אולם שם הוא שלא יהרג חבירו על ידו ע"י שיגלהו וזה וודאי אסור לכ"ע ואין לו עניין לכאן ומה שהעיר שם עוד מסנהדרין ע"ה א' משום פגם משפחה ופירש"י שבושין בדבר ומשמע לכאורה דאין מחויב לסבול בושת עבור פ"נ דחבירו זה טעות גדול דשם פ"נ הוא דרק לפי מה שהי' משוקע בתאוה אמרו הרופאים שימות אבל וודאי אם הי' רוצה להתיישב בדעתו ולצאת ממוסרי התאוה הי' יכול ודוגמתו סוכה כ"ה ב' דאבל חייב בסוכה אע"ג דמצטער פטור דה"מ צערא דממילא אבל הכא איהו הוא דמצער נפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' וז"פ ועמ"ש בגליון סנהדרין ע"ג א' בשם הרדב"ז

פ"א ב' ר"ן ד"ה ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל כו', נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קס"ג

פ"ג ב' ר"ן ד"ה אמרי כ' וכיון דלא תליא כו' אפשר נמי כו', נ"ב פי' דאף דסתם נזירות הוא עם איסור טומאה מ"מ כיון דמצינו איסורי נזירות בלא איסור טומאה בנזיר שמשון לכן שייך ג"כ להיפוך מציאות איסור טומאה בלא איסורי נזירות וע' דוגמא במורה נבוכים חלק שני פרק א' ד"ה עיון שני להם הקדים אריסט"ו הקדמה והוא כשימצא דבר מורכב משני דברים כו' עש"ה כל העניין וע"ע תוס' סוטה כ"ט א' ד"ה שכן עש"ה וכבר הארכתי ג"כ באתוון דאוריתא ובבן פורת בתשובה לגור וגם בחידושי בכמה דוכתי

פ"ד ב' כיון דאילו מפקר נכסי' והוי עני, נ"ב ע' נדה ע' א' כותב נכסיו לאחרים והוי עני

פ"ה א' שויא עפרא בעלמא, נ"ב ל' השאלתות פ' קרח רישא היינו טעמא יטלו על כרחו כיון דקא אסר לה אכלהו כהנים קא משוי לה עפרא בעלמא ולישווי' עפרא לא קניא לי' עכ"ל וע' מ"ש בהך דכאן בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"ב

פ"ז א' והא גבי קרעים דכתי' על כו', נ"ב ע' קושי' בס' שו"ת יד אלעזר סי' כ"ט דלפי' המתבאר מדברי תר"י ספ"ק דברכות דחסרון הכוונה מפסיד יותר במידי דאמיר' מבמידי דמעשה ע"ש א"כ ה"נ יש לחלק דחסרון הכוונה שלא נתכוון על זאת מפסיד שפיר בהפרה דהיא דיבור אעפ"י שאין מפסיד בקריעה דהיא מעשה ולאו קושי' היא מכמה טעמים מובנים מאיליהם וגם י"ל דהפרה ג"כ משכחת דיהי' מעשה היכא דנדרה הנאה מככר דיש בו מעילה למ"ד יש מעילה בקונמות וע"כ כי היכא דמימר חשוב מעשה משום דעושה מחולין קדשים וכפירש"י ריש תמורה ה"נ להיפוך ההפרה דעושה מקדשים חולין י"ל ג"כ דחשיב מעשה וגם למ"ד דאין מעילה בקונמות מ"מ י"ל דהיתיר איסור ההנאה חשוב מעשה כי היכי דחלות איסור הנאה חשוב שינוי מעשה כמבואר בתוס' שבת נ"ח א' ד"ה אעפ"י

שם והילכתא תכ"ד כדיבור דמי, נ"ב ד"ז מצינו לעניין כמה דברים דתכ"ד חשוב כבת אחת וע' שו"ת מהר"י ברונא סי' קט"ו וע' תוס' כתובות כ"ב א' ד"ה מנין וע' רשב"ם ב"ב קכ"ז ב' ד"ה וחזר ואמר עבדי הוא מש"ש דאפי' תכ"ד אינו נאמן וצ"ע מדוע הא גם עדים יכולים לחזור ולהגיד תכ"ד

שם חוץ ממגדף ועובד ע"ז, נ"ב ע' שו"ת מהרי"ל סי' ע"ב דכ' ודברים שבלב לא סמכי' עלייהו בע"ז מידי וחוזר תכ"ד לאו כדיבור דמי והפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוון לבזויי' וכן למרקוליס אע"ג דמכוון למירגמי' אלמא דלא אזלי' בתר כוונה כו' עש"ה ונ' כוונתו דע"כ לא מהני חזרה תכ"ד בע"ז דטעמא דחזרה תכ"ד משום דכשחוזר אגמ"ל דגם בשעת מעשה לא היו מחשבתו ולבו מסכימין בהחלט במעשהו כמ"ש למעלה או כמ"ש הר"ן דדעתו גם בשעת מעשה שיוכל לחזור בו בתכ"ד ונהי דהוי דברים שבלב מ"מ אמרי' לעניין זה דברים שבלב הוי דברים וע"כ כ"ז בכה"ת אבל בע"ז דלא מהני מחשבת הלב מידי למיפטרי' וכדחזינן בפוער עצמו לפעור מיחייב אע"ג דמכוון לבזויי' לכן לא מהני ג"כ חזרה תכ"ד כיון דבשעתו עבד ע"ז ואף שלא הי' לבו מסכים בהחלט או הי' דעתו לחזור בתכ"ד מ"מ בע"ז הא לא מהני מידי מחשבת הלב והדעת וכנ"ל

שם ומקדש ומגרש, נ"ב ע' מרדכי קידושין רפ"ק רמז תע"ה וע' תוס' גיטין ה' ב' ד"ה יטלנו וע' שו"ת הר"ן סי' מ"ג אות ח' וע' שו"ת ח"צ סי' קט"ו וע"ע שם סי' קל"ה

שם ר"ן ד"ה והילכתא תכ"ד כ' אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד, נ"ב נפלאתי דטעם תכ"ד מפורש בתמורה כ"ה ב' פשיטא כו' אלא כל אימת דבעי מימלך כו' לא נצרכא אלא שאמר תכ"ד מ"ד תכ"ד כדיבור והאי עיוני הוא דקמעיין כו' ומפורש הטעם בתיבות והאי עיוני הוא דקמעיין דאם חוזר תכ"ד איננו נחשב נמלך וחוזר דאין דרך אדם להתחרט ולחזור תכ"ד ורק מורה דגם מתחלה לא עשה בדיעה מוחלטת רק עדיין הית' דעתו משוטטת ומסופקת ועיוני קא מעיין בדבר והחזרה שחזר היא היא החלטת דעתו וע' זבחים ג' א' תוד"ה כתב דס"ד כיון דנמלך א"כ מסתמא כתבו מתחלה שאם יחזור בו יגרש מי שירצה עכ"ל והיינו ג"כ משום שאין דרך אדם להיות נמלך וע"כ ה"א דההמלכה הוכחה דגם מתחלה הית' דעתו מסופקת בדבר וכתבו בדיעה שאם יחזור בו יגרש מי שירצה אלא דאחר כדי דיבור אין האומדנא הזאת חזקה כ"כ ולא מהני לבטל הדבר ומשא"כ תכ"ד היא אומדנא ברורה דאין אדם נמלך תכ"ד וע"כ דגם מתחלה הית' דעתו מסופקת ומשוטטת עדיין בדבר ועיוני קא מעיין וכנ"ל ובחידושי הארכתי מאוד ופה אין הגליון מספיק

שם ב' רמ"א לרבות את הסומא, נ"ב ע' ר"ן דטעמא דר"מ דמקצת ידיעה ככל ידיעה ואע"ג דבקרא ראות כתי' צ"כ דידיעת הדעת ראי' מיקריא וע' דוגמתו בהיפוך בל' חכמים בב"מ ל"ז ב' תוד"ה שלא מדעתו דכ' לאו דווקא שלא מדעתו אלא כלומר שלא בראייתו כו' הרי דקרינן לראי' דעת וכאן הוא להיפוך דקרינן לדעת ראי' וע' ר"ן לעיל ס"ה א' ד"ה תניא דהך דהמודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו