גליוני הש"ס נשים עד

הבהמה נאסרת דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עש"ה וע' קונטרס גבורות שמונים אות ס"א (דנ"ב ע"א מדפי הספר) ד"ה ואולם נראה לומר כו' מה שדנתי שם בפ' הרשב"א כאן דשליחות של גוף העבודה מתבטלת מפאת לתקוני שדרתיך כו' ודנתי שם בזה דראוי לומר דרק העוות הוא דיתבטל עש"ה מש"ש בזה וכעת נזכרתי רש"י ב"מ ע"ד ב' ד"ה ותיפוק לי' דמשמע שם כן דרק על העיוות הוא דאין נעשה שליח מטעמא דלתקוני כו' אבל גוף השליחות אין מתבטלת עש"ה וע"ע שם ק"ח א' בגמ' סבור מינה מצי אמר לי' לתקוני כו' ע"ש דגם שם הכוונה דהעוות יתבטל ויקח המצרן הקרקע ויתן רק מנה ומנה הב' יפסיד דלמנה הב' דהוא עוות לא הי' שלוחו דע"כ אין הכוונה דיתבטל השליחות לגמרי ולא יקח המצרן השדה כלל דהא פשיטא בלא"ה דאין המצרן מוכרח לקחת השדה על כרחו ורק אם רוצה בה לוקחה ונעשה זה שלוחו למפרע וע"כ הכוונה כנ"ל דיהי' בידו ליקח השדה ולא יתן העודף שנתן על שווי' וע"ז א"ל מר קשישא כו' דאין אונאה לקרקעות ואם רוצה המצרן להחזיק בה שיהי' זה שלוחו בקנייתו צריך לתת לו כל הדמים שנתן

שם הכל צריכין דעת כו', נ"ב ע' ערכין כ"א א' וב' כולה סוגי' וע' שו"ת מהרי"ל סי' צ"ז מש"ש תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו כו' עד הא למדת שאין לכהן להקריב אלא במסורת הבעלים עש"ה וכל דבריו שם צ"ע דל"ל ראי' רחוקה דהקרבת הקרבן צריכה דעת בעלים מק"ו מדבעי' עמידת הבעלים ומדוע לא הביא סוגי', ערוכה דעירוכין הנ"ל וגם מסוגי' דכאן לא הזכיר כלום ואולם מכאן אין ראי' רק על ההפרשה לא על ההקרבה

שם אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו, נ"ב ע' ס' הפרדס לרש"י סי' מ"ז

שם ב' ר"ן ד"ה התורם משלו כ' ובתמורה יליף לה מקראי, נ"ב ע' תמורה י' א' דלמסקנא אין שם שום קרא ע"ז וראיתי גם במאירי יומא נ' ב' כ' אהך דמתכפר עושה תמורה וז"ל שכך למדוה בתמורה י' א' מדכתי' בנזיר מלבד אשר תשיג ידו כו' עכ"ל וק' ג"כ דלמסקנא מסיק שם דאין ראי' ממקרא זה וצ"ל דס"ל ז"ל דדחויא דהתם על הלימוד הנ"ל רק דחויא בעלמא הוא ולמאי דמסקינן בלא"ה דכך הדין דמתכפר עושה תמורה שפיר קיימינן בסברא קמייתא דהלימוד ע"ז מקרא דאשר תשיג ידו וגו'

ל"ז א' מ"ש מדרש דלא כו', נ"ב ע' ירושלמי סוכה פ' החליל ר' לוי ויהודה בר נחמן הוון נסבין תרתין סלעין כו' ע"ש ביפה מראה ובק"ע

שם ב' מקרא סופרים כו' הלמ"מ, נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' אלף כ'

ל"ח א' מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן, נ"ב כך הוזכרו ג' דברים אילו בירושלמי ב"מ פ' השוכר את הפועלים הלכה א' ערבי שבתות בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב עד איכן עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר ודגה היינו דג קטן ע' לקמן נ"א ב' דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים וע' בבלי שבת ל"ה ב' דשם הוזכר צליית דג קטן והדלקה הנר בע"ש ולא הוזכר מילוי חבית מים ואך שם י"ח ב' הוזכר לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה כו' וע"ע ביצה כ"ב א' ומדליקין לו את הנר משום ר' יצחק אמרו אף צולין לו דג קטן והוא כהך דכאן ולהדליק כו' ר' יצחק אמר לצלות כו'

ל"ט ב' מה הבריות אומרים לא ד' שלחני, נ"ב ע' שו"ת מהרי"ל סי' ק"א וחידוש שלא הביא גמ' דכאן דלכאורה מפורש כאן כאותו הפי' שפי' דה"ק יש לקרח ולעדתו לכזבני כו'

שם והכתי' אין כל חדש וגו', נ"ב ע' ס' הפרדס לרש"י בילקוטים שבסוף הספר (דפוס ווארשוא דנ"ח ע"ב) שהקשה כן ותי' בעניין אחר ותורף תירוצו דאף דכתי' אין כל חדש מ"מ משה שפיר התפלל שיוברא בריאה חדשה עבורו שכן הובטח לו מאת השי"ת במה שנאמר לו הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו וגו'

שם נוטל כו', נ"ב בשאלתות פ' אחרי וז"ל שאילתא דמיחייבין דבית ישראל לשיולי בקצירה כו' ואפי' בן גילו נמי דאמור כל מאן דשאיל בקצירה שקיל חד מן שיתין בצערי' הילכך חייב למיזל ושיולי בי' וכי אזיל לא אזיל לחודי' אלא בהדי אחריני עכ"ל נ' שלא מיעט שלא ליליך יחידי לבקר את החזלה רק הטיל חובה על המבקר לראות שילכו עוד אנשים עמו כל כמה שיוכל כי לפי מרבית האנשים יוקל מחוליו של חולי יותר מפאת הנטילת אחד מששים

מ' א' לא כך הי' מעשה כו', נ"ב בשאלתות פ' אחרי איתא וז"ל לא כך הי' מעשה בתלמידו של ר"ע שחלה ונטה למות ונכנס ר"ע וביקרו כיון שראה פונדקו אמר חשוב כולי האי לאלתר אחימת לי' חמין וטרחת בי' וכי הדר ואתא ר"ע חזיי' דאיתפח מיד נכנס ר"ע ודרש כו' עכ"ל

שם דכל דסני לי ליחדי כו', נ"ב ע' שו"ת מהרי"ל סי' קצ"ז אי שונא החולה מחויב ג"כ לבקרו דיש לחוש פן יחשדוהו ששמח לאידו ע"ש אריכות

שם מפני שהשכינה שרוי' למעלה ממטתו כו' שנא' ד' יסעדנו וגו', נ"ב בשאלתות פ' אחרי מסיים בה ומלאך המות מעל רגליו שנא' מטתי בדמעתי ערשי אמסה עכ"ל וצריך ביאור עניין הלימוד מכאן

מ"א א' ושטיח, נ"ב הוזכר כלים פכ"ד מי"ב

שם אין עני אלא בדיעה, נ"ב מעין זה ב"ב קמ"ה ב' ר' ינא אמר כל ימי עני רעים זה אסטניס וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו יפה כו' וריב"ל אמר כל ימי עני רעים זה שדעתו קצרה וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו רחבה כו' הרי דעוני הוא ההיפיכיות של יופי ורחבות הדעת וע' קידושין מ"ט ב' דמפרשי' שם לסתם עניות דהכוונה על עניות דתורה ע"ש והכוונה ג"כ דסתם עניות הוא בדעת ובסוטה מ"ט א' איתא אין דעת אלא תורה ולכן סתם עניות הוא עניות דתורה וזהו ג"כ כוונת הגמ' ב"ב מ"ג א' ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ס"ת עניים הן וברשב"ם דדרך בני אדם לקרוא לבני עיר עניים כשאין להם ס"ת דעניות גדול הוא זה עכ"ל ומובן ביותר להנ"ל דאין עניות אלא בדעת דהוא תורה ולכן כשאין להם ס"ת קרוים עניים וע' סנהדרין צ"ב א' כל אדם שיש בו דיעה לסוף מתעשר כו' ולכן אין עני אלא בדיעה דאילו הי' לו דיעה לא הי' נחשב עני כיון דסופו להתעשר וכל העומד להעשות כעשוי דמי וע"ע ברכות נ"ו ב' ה' דברים נאמרו בשור (לענין חלום) האוכל מבשרו מתעשר כו' והוא ג"כ ע"ד אנא כל כמה דלא אכילנא בישרא דתורא לא צילא דעתאי ולכן אכילת בשר שור מורה על דעת ודעת הוא עשירות וכבר כתבתי מזה בגליון שם והנה עוני נגזר מל' עינוי ועינוי ג"כ עניינו סילוק הדעת דביוה"כ כתי' אשר לא תעונה וחייבין רק אככותבת דמייתבא דעתי'

שם גדול נס שנעשה לחולה כו', נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תתרי"ח דנם של רפואת חולי שקול כתחיית המתים ומש"ה קבעו רופא חולים בברכת תחיית המתים ומה דקבעו סומך נופלים ומתיר אסורים הכוונה אנפילתם של ישראל ואסורם בגלות שהקב"ה סומכם ועתיד להוציאם ולהתירם מן הגלות כדכתי' לאמור לאסורים צאו וכתי' נפלה לא תוסיף ואמרי' ברכות ד' ב' דרמזה דוד בתהלים סומך ד' לכל הנופלים והילכך כיון דהכוונה