גליוני הש"ס נשים סט

י"ג א' שמצוה להקדישו, נ"ב אעפ"י שקדוש מאיליו מ"מ ענין המצוה שיהי' האדם מסכים מרצונו הטוב אל ההקדש שהקדישתו התורה ויש לו דוגמא ברמב"ם ה' עבדים פרק ב' הי"ב מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואעפ"י שלא אמר לו הרי הוא יוצא בחנם ועוד נ' הענין כאן דקרא דהזכר תקדיש מורה דנתנה תורה כח לאדם באמת להקדיש קדושת בכורה דאל"כ הרי אין זה מקדיש רק אומר בעלמא תיבות הרי זה הקדש וע"כ דהקדש האדם חל באמת ויש בבכור הקדושת מן האדם שהקדישו כאשר לכל הקדש ומה שהתורה מקדשת הבכור מאיליו הוא רק אם אין האדם מקדישו אז התורה עצמה נותנת לו קדושה וחלה אז הקדושה מאילי' אבל אם האדם מקדישו אז אין התורה מקדישתו כלל באמת וקדושת האדם הוא שיש בו וה"נ מוכח כאן ל' הגמ' דאמר ומאן דשרי כי לא מקדיש לי' מי לא מיקדיש ומשמע דהשתא דמקדיש לי' לא מיקדיש באמת מעצמו ואין הקדושה בו חלה מאיליה ואך קדושת האדם הוא שיש בו ודו"ק היטיב מאוד ובזה מובן טעמא דר' יעקב דחשיב לי' דבר הנדור דאינו מובן כלל לכאורה דמה בכך דמצוה שיאמר בפיו "ה"ז הקדש" מ"מ סוף סוף קדושת הבכור הרי אינה מדיבורו רק מעצמו ואיך יוכל להתפיס מה שאוסר הוא במה שאיסורו מעצמו ולא ממנו וה"ז ככל שאר דבר האסור ואך להנ"ל ניחא דגם הבכור אם מקדישו הרי יש בו הקדושה מן האדם באמת כבכל הקדש ושפיר הוי דבר הנדור ואידך מ"ד ס"ל דכיון דאילו לא הקדישו הרי ג"כ הי' קדוש שאז הרי הית' התורה נותנת לו הקדושה לכן אין זה דבר הנדור כיון דלא חידש בהקדישו דבר כדי שלולי ההקדש לא הי' ודו"ק היטיב מאוד וע' תוס' ב"מ ט"ט ב' ד"ה קוצץ דכתבו דאם הפועל קוצץ לאכול מה שלולי הקציצה ג"כ יש לו לאכול מה"ת לא אהני הקציצה ליחשב מקח לחייב במעשר עש"ה ויש מקום דזה תלוי בפלוגתא דכאן דגם שם אם הפועל קוצץ ודאי אין התורה מזכה לו עוד דלמה לה לזכות אחרי שהוא בלא"ה שלו שלקחו בקציצתו והרי אין התורה מזכה לבעה"ב העושה בשדה עצמו לאכול אחרי דשל עצמו הוא ואוכל בלא"ה כך אם הפועל קנה האכילה ודאי אין התורה מזכה עוד ונמצא דעתה שקנה באמת אוכל רק מכח הקנו' דהא אין התורה מזכה לו עתה ואך דאילו לא קנה ג"כ הי' אוכל דאז הית' התורה מזכה לו וע"כ אם יש לזה חשיבות מקח מפאת דעתה הרי אין באמת רק המקח או אמרי' דאין לו חשיבות מקח כיון דגם לולי המקח הי' אוכל ע"י זכות התורה דהנה זה דומה לכאורה ממש לפלוגתא דכאן אי חשיב זה הקדש ודבר הנדור מן האדם כיון דעתה שהקדיש הרי אין באמת רק ההקדש שלו א"ד כיון דאילו לא הקדיש אז היתה התורה מקדשת לכן לא חשיב לי' הקדש ונדר ונחשב שאין נודר לגבוה כלום כיון דבלא"ה הי' הבכור קודש ע"י התורה וכך שם נחשב שלא קנה כלום כיון שבלא"ה הית' התורה נותנת לו האכילה ודו"ק היטב מאוד

שם ב' פותחין לו פתח כו' שלא יקל ראשו כו', נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תר"ח דמתבאר מדבריו דכל שהפתח אינו נצרך מדינא רק בע"ה כדי שלא יקל ראש פותחין אפי' שנולד ע"ש וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' כ"ה דרב באומר לה הרי את טלי כאימא כו' כערלה וככלאי הכרם כו' הוא דצריך פתח דהתפיס עכ"פ בדבר אבל אם אמר כאכילת ערלה כו' וכן אם אמר כע"ז ג"ע וש"ד דנ' כוונתו שכיון לעביר' ואיסור לעבוד ע"ז וג"ע כו' אפי' פתח א"צ דכיון דדומי' דהכי גם מתפיס בדבר הנדור אינו נדר וע"ש דנסתפק דאם אמר הרי את אסורה עלי כאימא כיון דאם אמר בפירוש אסורה יהי' נדר גמור מדאוריתא אפי' בת"ח עש"ה וע' ר"ן לעיל ב' א' עש"ה

י"ד א' אמר אביי לא אמר כלום מדאוריתא וצריך שאלה מדרבנן נ"ב: דוגמת זה נדה כ"א א' והא אין אמו חוששת לכל דבר קאמר אמר אביי אינה חוששת לכל דבר מדאוריתא אבל מדרבנן חוששת

שם הא בעם הארץ, נ"ב ע' שו"ת מהר"ם פדואה סי' ע"ב נזכר כזה גם בנדרי אונסין להצריכו היתר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ע"ש וכבר קדומה סברא זאת לחכם אחד הובא בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קנ"ה והתשב"ץ שם חלק עליו עש"ה וע' לקמן כ"א ב' ארבעה נדרים הללו צריכים שאלה כו' וחידוש שלא הביאו כלל גמ' הנ"ל

שם וא"ר נחמן ות"ח א"צ שאלה, נ"ב גי' הרי"ף וא"ר נחמן אם ת"ח הוא א"צ וכלשון זה בברכות ה' א' וא"ר נחמן אם ת"ח הוא א"צ

שם ב' תניא הנודר בתורה לא יאמר כלום, נ"ב תוספתא שבועות פרק ב' האומר נשבע אני בתורה ובשמים פטור וע' ירושלמי פאה פ"ו מ"ב הובא בר"ש שם אמר בתורה הזאת כו' וע' שו"ת מהר"י ברונא סי' רנ"ד וסי' רב"א

שם איתמר קונם עיני כו', נ"ב ע' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתע"ב וע"ש שכ' דלהרמב"ם דמדיר עובר הוא ענין איסור של ולפני עור לא תתן מכשול שנתן מכשול לפני חבירו שאסר הנאתו עליו כו' ע"ש ויש לדון הרבה בזה ואכ"מ

ט"ו א' לעולם כדקתני כו', נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תת"ע וע' שו"ת מהר"ם פדוואה סי' ע"ב אי הך דבל יחל מדרבנן הוא רק בנודר על דבר שאין בו ממש או גם בכל ד' נדרים שהתירו חכמים זרוזין והבאי כו' ע"ש וע' לקמן כ"א ב'

שם ב' באומר הנאת תשמישך עלי, נ"ב ע' נימוקי יוסף דהקשה דהא מלל"נ ותי' דאפשר לו לקיים מצות פ"ו באחרת ואינו מובן דמ"מ במצות עונה נמי נימא מלל"נ ונ' פשוט דהא דמלל"נ היינו משום דלעול על צואריהם ניתנו וע"כ במצות עונה דאילו הי' מתנה לפני הנישואין שלא יהי' לה עליו חיוב עונה הרי הי' פטור מעונה כמבואר בהגהות החוות יאיר על הרי"ף ב"מ פ' השוכר את הפועלים דקי"ט ע"א ע"ש או אם הי' מתנה אפי' בשעת נישואין ע"מ שתמחול לו העונה דג"כ הי' תנאו קיים ע' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' צ"ד ונמצא שכל החיוב הוא רק ממה שהוא עצמו חייב את עצמו שאילו לא רצה לחייב עצמו הרי הי' פטור באמת וע"כ אין זה עול מן השמים רק שהוא עצמו מחייב עצמו בכך ורק מצות פ"ו דא"א לו להפטר שפיר היא כשאר המצוות דלעיל כו' וע"ז הא שפיר התי' דאפשר באחרת:

ט"ז א' שאוכל ב' לשונות משמע, נ"ב היינו בניחותא ובל' בתמי' והמובן לפי הענין ודוגמתו בק"ק צ"ג א' יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן ע"ש בתוס'

שם זה חומר בשבועות מבנדרים, נ"ח ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' קכ"ד הקשה מדוע לא תני נמי חומר בשבועות כו' שאסור לשאול על השבועה וכדכתי' נשבע להרע ולא ימיר ובכתובות ע"ז ב' מי איתשל אשבועתי' כו' ואילו אנדר שרי לאיתשולי ותו' דכיון דבנדר אדרבה מצוה לאיתשולי א"כ ה"ל נמי חומר בנדרים מבשבועות ומש"ה לא תני לי' כי היכי דלא חשיב בהדי שדה ענין ומחצה (ב"ב קי"ד ב') דהלכתא כר' יוסף בזוזי (שם ל"ב ב') משום דבהא מילתא גופי' הילכתא כרבה בארעא עכ"ל ולולי דבריו ז"ל י"ל דבעצם לא חשיב כלל קולא וחומרא מה שבזה הדבר מצוה ובזה הוא איסור דכיון דמחולקים מקצה אל הקצה לכן נשארו שניהם ממילא בערך השיקול והשיווי ודו"ק וכמוהו בתוס' סנהדרין נ"ט א' ד"ה ליכא דמהא דעכו"ם ששבת חייב מיתה ליכא לאקשויי דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דז"א דכיון דבישראל מצוה לשבות לא שייך איכא מידי כו' ע"ש והרי מבואר שם ברש"י דהא דמי איכא מידי כו' הטעם דכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להחמיר יצאו ולא להקל ע"ש