גליוני הש"ס נשים סז

נדרים

ב' ב' איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא כו', נ"ב לענין אי נזירות הוי איסור חפצא או גברא האריכו ז"ל וע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקנ"ד ומש"ש דאית בי' תרתי דיין הוא איסור חפצא וטומאה ותגלחת איסור גברא ומש"ה נזירות שהוציאו בין בלשון נדר בין בלשון שבועה חייל ע"ש צ"ע דכי היכא דהיין הוא חפץ אסור לענין מעשה שתי' שאסור לו לשתותו ה"נ יהיו כל מתים שבעולם חפץ אסור לענין מעשה נגיעה ומשא כו' שאסור לו ליגע בם ולנושאם וכן יהיו השערות חפץ איסור לענין מעשה גילוח שאסור לו לגלחם דמ"ש פעולת אכילה לעשות החפץ איסור יותר מפעולות מגע ומשא וגילוח וצ"ע

שם תוספות ד"ה ומאי שנא כ' דכיון דלית בי' ידות, נ"ב צ"ע מלקמן ט' א' במשנה כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה והוא מטעם יד ע"ש:

ג' ב' כגון דאמר לא אפטר מן העולם כו', נ"ב ע' שו"ת הריב"ש סי' תמ"ה כ' דגם בנדרי איסור אם אמר יאסרו תאנים עלי בקונם שלשים יום קודם שאפטר מן העולם אפשר דאיכא בל תאחר אם אין מתחיל באיסורו מיד ע"ש וע"ש עוד סי' קצ"ח לענין שבועה עש"ה וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קס"ט דעתו דגם בנדרי מצוה כגון הנודר לעלות לא"י וכדומה ג"כ ליכא בל תאחר ע"ש וע' ריטב"א ר"ה ו' ב' ד"ה אמר רבא כיון שעברו עלי' ג' רגלים דכ' בפשיטות דגם בנדרי איסור ושבועות יש בל תאחר ע"ש וע' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ש"ז עש"ה

ד' ב' תני הכי וכבר אמר מודרני א"ה היינו רישא, נ"ב כזה חולין ל"ב ב'

ה' ב' לא הויין ידים, נ"ב ע' ס' הפרדס לרש"י ה' עירוב סי' ק"ח בסופו דמתבאר מדבריו שם דלהתיר איסור דרבנן מהני גם ידים שאינם מוכיחות ורק לגבי דאוריתא הוא דבעי' ידים מוכיחות ע"ש ולפי"ז לגבי קידושין דרבנן יועיל גט בלי ודין גם לר' יהודה ויש לדון בזה ואכ"מ להאריך

ו' ב' ואמר לה לחברתה ואת, נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתס"ח ע"ש כמה חידושי דינים ומהם דאם באמרו ואת נשתתק ולא הספיק לומר נמי י"ל דהוי ל' קידושין ממש דרק היכא דיכול לומר נמי ולא אמר אית לן לספוקי משום זה דלאת חזאי נתכוין משא"כ היכא דנשתתק ולא הספיק לומר נמי עש"ה דיש לדון מדבריו כן

ז' א' אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה, נ"ב כזה לקמן נ"ד א' וקצ"ע דשם לא מפרש מנ"ל לאביי הא כמו כאן

שם ב' השומע הזכרת השם כו' צריך לנדותו, נ"ב בזכרוני מכמה ראשונים דגם להזכיר את השם בכינויו בלשון לע"ז אסור ועמ"ש בגליון יומא פ"ו א' וכן אני נזהר בזה ואולם בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתס"ג כ' דאינו איסור ומ"מ טוב להזהר ע"ש וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קכ"א שכ' והזהר שלא יתרגמו הברכות שהברכות נאמרות בכל לשון ואם יתרגמו אותם הרי הם כאילו ברכו ברכה אחת שתי פעמים והוי האחת ברכה לבטלה עכ"ל והרי שם התרגום נאמר אחרי הברכה וא"כ רק התרגום הוא לבטלה ואיסור ברכה לבטלה הרי הוא רק משום הזכרת השם שמים וא"כ משמע דגם בל' לע"ז הזכרת ש"ש אסורה כמו בלה"ק מדקרי לי' התשב"ץ ברכה לבטלה ומשמע דאיסורו כמו ברכה לבטלה בלה"ק ואולם י"ל דכשאומר ברכה שאינה צריכה בל' לע"ז גרע טפי דכיון דברכות נאמרות בכל לשון לכן מגו דחשיב הזכרה כדינו לצאת בו במקום שצריך לברך אסור נמי במקום שא"צ וכהיתרו כך איסורו ודו"ק וכך משמע ל' התשב"ץ דאל"כ ל"ל להצעה דברכות נאמרות בכל לשון כו' אולם אין הכרח מלשונו כ"כ די"ל דכונתו דה"א דכמו דשרי לתרגם פסוק אעפ"י שיש בו שם כן שרי לתרגם הברכה ולכן כ' דרק פסוק דאין יוצאין אם קורין בלע"ז לכן הוא שפיר רק תרגום הפסוק ולתרגם שרי אפי' שם שבו ומשא"כ ברכה כיון דיוצאין גם בלע"ז אין שם תרגום עליו רק ברכה וה"ל ברכה לבטלה ונמצא אסור מפני הזכרת השם שבו והזכרת השם ס"ל דאפי' בלע"ז אסור וכמ"ש מתחלה ודו"ק וע' פנ"י ברכות י"ב א' דכ' דפלוגתת הפוסקים שם בספק ברכה דפתח בדחמרא כו' היינו רק אם צריך לחזור ולברך אבל איסורא לכ"ע ליכא ותדע דליכא למימר דהסוברים שאין לברך היינו שאסור לברך משום ברכה שאינה צריכה דז"א דהא לכ"ע יכול לברך בלי הזכרת שם אלא בל' תרגום ובכה"ג לא שייך איסורא דלא תשא ואפ"ה יצא שפיר ידי ברכה כו' עכ"ל הפנ"י ע"ש בארוכה ולא ראה דברי התשב"ץ הנ"ל דגם בל' תרגום יש איסור ברכה שא"צ ועכ"פ דעת הפנ"י דבל' תרגום ליכא איסורא דלא תשא ונהי דהוא נגד התשב"ץ הא י"ל כנ"ל דהתשב"ץ רק לגבי ברכה קאמר לה אבל בהזכרת שם בעלמא י"ל דגם התשב"ץ מודה

שם שכ"מ שהזכרת השם מצוי' שם עניות מצוי', נ"ב ל' השאלתות פ' מקץ ואין עניות מצוי' אלא בבית שמזכירין בו ש"ש לבטלה

שם ש"מ השומע כו' צריך לנדותו, נ"ב ע' ס' קרבן נתנאל על הרא"ש פ' ואלו מגלחין ס"ק ל"א

שם ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו, נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל כ"ח אותיות א', ב', ה' וקצ"ע דכיון דרק ת"ח מיפר לעצמו מדוע לא נאמר דאין דין זה נוהג עתה וכדאמרי' בכמה דוכתי דאין לנו ת"ח בזה"ז למידי דקולא ובענין מה שיכול אדם לנדות לעצמו ע' שו"ת הר"ן סי' ס"ה עש"ה כל התשובה וע"ע שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ע"ב וע"ע שם סי' כ' עש"ה וע"ע שם ח"ג סי' רי"א עש"ה

שם ר"נ ד"ה תלמיד חכם כ' אלא ה"ג ומיפר לעצמו כי הא, נ"ב כן הוא ג"כ גירסת השאלתות פ' מקץ

ח' א' מניין שנשבעין לקיים כו', נ"ב ע' שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' רצ"ב רצ"ג רצ"ד רצ"ה וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ט"ו והנה לכאורה הכונה כאן דמותר לישבע ולא חשיב שבועת שוא וכדאמר הא קמ"ל דשרי כו' ואולם ברש"י חגיגה יו"ד א' ד"ה שנשבעין לקיים המצוה כ' דמצוה לישבע לקיים מצוה ע"ש וע"ש בתוד"ה לקיים ג"כ חידוש דמשמע מדבריהם דרק בשבועה בשם לקיים מצוה הוא דיש ענין הזריזות אבל לא בשבועה גרידא עש"ה

שם דשרי לי' לאיניש לזרוזי נפשי', נ"ב ע' תוספתא שבועות פ"ב שבועה שלא אוכל שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת שלא אמר אלא לזרז את הראשונות

שם נדר גדול נדר כו', נ"ב ע' פי' כר"ן דכ' דאיירי בשבועה וע' פי' הרא"ש דכ' דהוי כנדר צדקה וע' שו"ת מהר"ם פדוואה סי' ע"ב וע' רא"ש תענית פ"ק סי' י"ד דמסופק לומר דנדר להתענות הוי חיוב דאוריתא להתענות מתורת נדר עש"ה וצ"ל ג"כ דילפי' לי' מנדר צדקה דכל נדר לענין מצוה מחויבין לקיימו ואולי תענית דוקא דהוי כמקריב חלבו ודמו ודמי לנדר קרבן ואולם דוחק לומר דיהי' משום זה נדר דאוריתא וע"ע ברא"ש שם ס' י"ג וע' בר"ן שם דק"ע ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ואיכא למידק מש"ש וקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור כו' לפי שאינה אלא קבלה לדבר מצוה כו' עש"ה כל הדיבור והנה פי' הר"ן כאן דאיירי בשבועה ע' כזה עוד בעירובין ל' א' דמוקי ברייתא דנודר מן הככר מערבין לו בה דאיירי בשבועה ע"ש ברש"י וע"ע מנחות ק"ט ב' הדירן שלא לעבוד עכו"ם והכונה שהשביען וכדמייתי עלי' קרא ונשבעות לד' צבאות ע"ש וע"ע