גליוני הש"ס נשים ה

מעלת לפני הדיבור גם אל הפריעה ושוב ראיתי שיש לדחות זה ע' שאילת שלום על השאלתות פ' אחרי עש"ה בשאלתות אות צ"ג ובשאילת שלום אות צ"ט וע"ש בס' ר"ב הנ"ל שהקשה עוד דנילף מפסח שני דדחי שבת כמבואר בפסחים צ"ה א' ואינו לפני הדיבור ע"ש ונ' דלמ"ד דהוא תשלומין דראשון או תקנתא דראשון אהני מעלת לפני הדיבור דראשון גם אל השני ואפי' למ"ד דהוא רגל בפ"ע מ"מ איכא למיפרך דמה לשם פסח שכן ישנו לפני הדיבור ולפי"ז לר' משרשיא דס"ל בזבחים ט"ז א' וב' דלא פרכינן שם יושב עש"ה תדחה עשה לל"ת שיש בו כרת

שם יכול יהא כיבוד או"א כו', נ"ב מה שדקדקו דל"ל קרא הא אינו עושה מעשה עמך ע' שו"ת הרא"ש כלל ט"ו אות ה' כ' להלכה כן דכשאביו אומר לו לעשות עביר' לא ישמע לו משום דכתי' אני ד' מוראי למעלה ממוראיכם והוא דרשא דכאן ועוד משום דאינו עושה מעשה עמך ואינו חייב לכבדו ע"ש וצ"ע דא"כ ל"ל לדרשא דכאן וכנ"ל

שם וטעמא דכ' רחמנא כו', נ"ב ע' תוס' דמדלא איצטריך לגופי' ע"כ דאתי לדעלמא איפכא וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' מ"ז עש"ה וע' פסחים ע"ה א' הא לא גלי רחמנא כו' א"ל גלי וילפי' מינה וע' גיטין מ"ז ב' איתיבי' ר"י לר"ל ולביתך כו' א"ל טעמא דידי נמי מהכא ודכוותי' בחולין ע"ה א' ואולם כלל זה דהיכא דא"צ לגופי' אתי לגלות דבעלמא איפכא והיכא דצריך לגופי' ילפי' מיני' אלעלמא הוא מוסכם במקומות רבות בש"ס וע' מנחות ל"ד א' ועל שתי המזוזות שאין ת"ל שתי כו' זה בנה אב כ"מ שנאמר מזוזות אינו אלא אחת עד שיפרוט לך הכתוב שתים ושם צ"ג ב' דרש כזה להיפוך כתי' ידו וכתי' שתי זה בנה אב כ"מ שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרוט לך הכתוב אחת וע"כ משום דשתי דגבי מזוזות א"צ לגופי' דבלא"ה מיעוט מזוזות שתים לכן אתי לגלות דבעלמא איפכא כ"מ שנאמר מזוזות אינו אלא אחת ומשא"כ שתי דגבי ידו דצריך לגופי' דידו אחת משמע וצריך שתי לגופי' דבעי' שתים לכן ילפי' מיני' גם אעלמא דכ"מ שנאמר ידו הרי כאן שתים

שם לא לאו דמחמר, נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתי"א שכ' דיש מי שסובר שאין במחמר לאו כלל כו' ע"ש וצע"ק מכאן וגם גוף הדבר צ"ע ונ' דכוונתו דתיבת אתה מפסיק ל' לאו דלא תעשה ע' שבת קנ"ד ב' ואפי' למ"ד כו' ותיבת ובהמתך דבתרי' המורה איסור הבהמה הוא רק איסור גרידא נסמך ללאו דלא תעשה אבל הוא עצמו איננו לאו ודקרי לי' כאן לאו היינו ג"כ מפאת סמיכתו ללאו אבל אין הכוונה לאו ממש וע' שבת קנ"ד א' שם תוד"ה בלאו דכתבו דהלאו קאי אמלאכות טפי ממחמר מפאת הפסק תיבת אתה ע"ש ואולם לסברא המובאה ברדב"ז הנ"ל לא דקאי טפי רק קאי לגמרי רק אמלאכות ותיבת ובהמתך הוא איסור בפ"ע וכיון שלא נאמר בל' לאו איננו לאו ושוב נזכרתי דהך דמחמר הוא רק עשה דשביתת בהמתו היא דעת ראשונים ז"ל וע' מה שדן בסברא זו ברמב"ן שבת קנ"ג ב' ד"ה והלא מחמר

ו' א' שאני לאוי דשבת דחמירי, נ"ב אי גם לאוי דיו"ט חמירי ע' רש"י ביצה ל"ד א' ד"ה מי מחזקינן ריעותא דכ' משום חומר מלאכה ביו"ט

שם יכול אמר לו אביו היטמא כו', נ"ב ע' שו"ת תה"ד ח"א סי' מ' וע' שו"ת חיים שאל סי' ה': שם רש"י ד"ה אמר לו אביו כו' כ' להשיב אבידה, נ"ב צע"ג ודברי הס' חומרי מתניתא דחוקים

שם תוד"ה שכן הכשר מצוה כ' ואור"י דכיבוד אב אפי' עוסק בגון מצוה לא דחי כו', נ"ב יל"ע אם יש מצות כיבוד אב כשאומר לו לעשות דבר אסור אלא שאין בכח המצוה לדחות האיסור או אין מצוה כלל וכלל ונ' פשוט דאין מצוה כלל דהא אינו עושה מעשה עמך ורק אילו הי' דוחה הי' חשוב עושה מעשה עמך כיון דהבן בכדין יעשה משא"כ עתה דאינו דוחה באמת ה"ל אינו עושה כו' אולם יש לספק עדיין היכא דהי' אביו שוגג ולא ידע מן האיסור ובזה י"ל ג"כ דאנן סהדי דאילו ידע לא הי' מצוהו ולא הוי קיום הציווי כבודו כלל ויש נפקותא בספק שלנו הנ"ל לענין נודר ע"ד רבים מדבר וציוהו אביו לעשות הדבר שאסרו ע"ע בנדר דאי נימא דיש מצות כיבוד אלא דאינו דוחה איסור הנדר עכ"פ יש לחכם להתיר לו דה"ל ההתרה לדבר מצוה ונדר עד"ר יש לו התרה לדבר מצוה ומשא"כ אם אין מצוה כלל לשמוע לאביו אין כאן דבר מצוה להתיר עבורו ושוב מצאתי הדבר מתבאר משו"ת תשב"ץ ח"ב סי' נ"ג עש"ה

שם ב' אלא ממי שהזהיר כו', נ"ב מוכח דיש חיוב מורא בשבת ונלמד ממקרא זה עצמו את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו דהוקשו זה לזה וע"כ כמו שנאמר חיוב מורא במקדש ה"ה בשבת ועניין המורא בשבת שיחשוב אדם בלבבו לכבד את השבת ולשמור אותו ולהיות חרד על הדבר, כ"ז מדברי הס' יריאים סי' צ"ח והם לכאורה דלא כדברי רש"י כאן ד"ה לא משבת אתה מתיירא וכדברי היריאים כן מוכח קצת בתקוני זוהר דדורש בראשית ירא שבת וע' תענית ח' ב' יראי שמי וברש"י שומרי שבת ומוכח ג"כ דיש עניין מורא בשבת ומה שנקראים יראי שמי י"ל ע"ד הזוהר מהו שבת שמא דקוב"ה והא דאמר לא משבת אתה מתיירא כו' צ"ל ליריאים הנ"ל דיותר יש שייכות לטעות לירא מן המקדש עצמו ממן השבת עצמו והנה מהיקיש הנ"ל לפי פי' היריאים מובן ממילא דנלמד ג"כ חיוב שמיר' למקדש ולא הובא לימוד זה ריש תמיד דשם מקור חיובי שמירת מקדש ויש ליישב וע"ש וכן הא דאמר כאן ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס כו' ומשמע דאיסור זה נלמד מקרא דומקדשי תיראו ע' סיפרי תצא פיסקא רנ"ח והי' מחניך קדוש קדשהו מכאן אמרו לא יכנס אדם בהר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שע"ג רגליו עכ"ל ומשמע דדריש קרא דוהי' מחניך אמחנה לוי' ושכינה וכתי' קדוש לומר קדשהו בענייני כבוד שלא ליכנס במקלו כו' והוא דוגמת דרש וקדשתו כו' לפתוח ראשון כו' ולפי דרשא דכאן מומקדשי תיראו צ"ל דאף דהר הבית אין קרוי מקדש והבית הוא שקרוי מקדש מ"מ ממורא הבית הוא שלא ליכנס גם להר שלפניו במקלו כו'

שם תוד"ה טעמא כ' דבכל דוכתא משוינן מכשירי מצוה כו' כמצוה עצמה, נ"ב ע' שו"ת תה"ד סי' ק"ב

שם תוד"ה לא כ' וה"ק או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד, נ"ב ע' שו"ת רד"ך בית כ"ה שהביא לשון התוס' זה ופירשו עש"ה שכ' חידוש דסברת האו אינו דאע"ג דשבת עשה ול"ת מ"מ כיון דמיתת ב"ד לכפרה אתי ה"ל עשה עדיפא ודחי לעשה ול"ת ע"ש

ז' א' ואין דוחה את השבת, נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ד"ש

שם דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, נ"ב פסחים ק"כ א', מנחות נ"ה ב', בכורות ו' א'

שם תוד"ה לפי כ' ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כו', נ"ב ע' שו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ג אות ג'

שם כ' אבל לעניין חידוש לא גמר מיני', נ"ב ע' בעלי התוס' עה"ת משפטים ד"ה אך אם יום או יומים ובריב"א שם ד"ה כי יכה איש את עבדו

שם ב' ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה כו' שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום כו' נ"ב הכוונה כהך דכתובות ז' ב' ויקח עשרה אנשים למידרש עמוני ולא עמונית