גליוני הש"ס נשים לה

שם ב' חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד, נ"ב מה שנסתפקו האחרונים ובראשם בשו"ת ח"צ סי' א' איזה כוונה צריכה אם כוונתו היתיר להתירה לעלמא בחליצה זאת או כוונת מצוה מצאתי בס' הפרנס סי' ש"ס וו"ל צריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה קודם החליצה עכ"ל ומבואר דכוונת היתיר הוא דצריך לא כוונת מצוה ומתיבת קודם דכ' ז"ל נלמד עוד חידוש דצריך שתקדים הכוונה למעשה ואין די בהיותה עם המעשה יחד ופשוט לפי"ז דלעניין מצצ"כ נמי צריך קדימת הכוונה לעשיית המצוה וי"ל דזהו הטעם בברכת מצוה דצריך עובר לעשייתן די"ל דכל עיקר עניין הברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו הוא רק להזכיר את האדם לכוון לשם מצוה ועכ"פ ניתן להאמר דזה אחד מן הטעמים שחייבו חכמים לברך וע"כ מפני הטעם הזה הרי צריך לברך קודם כיון דצריך ג"כ קדימת הכוונה וע' תוס' סוכה ל"ט א' ד"ה עובר הביאו פלוגתא בירושלמי מצוות מאימתי מברך עליהן אי עובר לעשייתו או עם עשייתן ע"ש ולהנ"ל הנה זהו פלוגתתם אם צריך קדימת הכוונה או די בהיות הכוונה יחד עם העשי' וע' חגיגה י"ט א' עודהו רגלו אחת במים כו' משמע דמהני כוונה שפיר עם המעשה בדבר הצריך כוונה ויותר מזה דאפי' גם אח"כ יש שייכות כוונה אלמפרע עש"ה והנה בסדר חליצה שבשו"ת מהרי"ו סי' קפ"ח כ' ג"כ כוונת החליצה שיכוון לפטור אותה כו' ע"ש וכן גם בסדר החליצה שבשו"ת מהר"ם פאדווא כ' ואומר ליבם וליבמה לכוון בחליצת מנעל זה להתיר' לשוק כי עתה הם קשורים יחד קצת שהיא קצת כמו אשתו עכ"ל והיא כאותו צד הסברא שכתבתי באתוון דאוריתא שיש ענין אישות בין היבמה ובין היבם והוא האוסרה לשוק לא כאידך צד הסברא שכתבתי שם שהוא איסור גרידא לא מפאת עניין אישות ויל"ע עוד בזה בשו"ת משפטים ישרים סי' רכ"ה דדן דאין מיאון לאחר מיתת הבעל והא דממאנת לזיקתו הוא רק משום דהזיקה הוא מפאת דיש עדיין אישות הבעל ושייך שפיר מיאון ע"ש ובגוף מה שדן אי שייך מיאון לאחר מיתה כיון דאין אישות עוד ואין מה להתבטל במיאון חידוש שלא הביא הך דאכלה כולה אין נשאלין עלי' עש"ה וע"ע שו"ת הר"י מגא"ש סי' קט"ו כ' ג"כ דכוונת היתיר הוא דבעי' ע"ש וכ"כ עוד בכלבו סי' ע"ו ע"ש וכן במהרי"ל בה' חליצה דר"ג ע"ב דפוס ווארשוא הזכיר ג"כ רק כוונת היתיר עש"ה ויש לספק יבם שנתכוון בחליצה להתיר זיקתו לבד לא זיקת האחים מי חשוב אין נתכוון להתיר כיון דנשארת זקוקה לשאר האחים א"ד כוונתו על עצמו מועיל ממילא גם לאחים כיון דשליחותא דידהו קעביד ואפי' יתכוון בפירוש דזיקתם לא יותר לאו כל כמיני' א"ד אמרי' דחלקו הותר וחלקם לא הותר וכן בנתכוונה היבמה לפטור עצמה ולא צרתה יש לספק בזה עוד ביותר דשם לגבי דידה ה"ל כוונת היתיר מעליא כיון דניתרת לשוק וי"ל דהותרה היא בוודאי ויש לספק רק דלא הותרה צרתה ועמ"ש בגליון קידושין מ"ה א' וכן יש לספק בנתכוון היבם להתיר אותה ולא צרתה די"ל דכיון דאיהי שליחותא דצרה היא דקעבדה כוונת היבם בזה לא מעלה ולא מוריד רק בתר כוונה דידה הוא דאזלי'

שם במנעל הנפרם כו', נ"ב ק"ק הא כתי' נעלו ונעלו משמע שלם ע' ב"מ מ"ז א' ושם מ"ה ב' רש"י ד"ה משום דדעתי' אצורתא

ק"ג א' במנעל הנפרם שאין חופה את רוב הרגל בסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל, נ"ב ע' ל' משנה כלים פכ"ו מ"ד מנעל שנפחת אם אינו מקבל את רוב הרגל טהור ושם מ"ג בר"ש מן התוספתא עור שעשאו כו' לעקבו ולפרסתו אם חופה רוב הרגל טמא ואם לאו טהור

שם האי מאן דחליץ צריך למידחסי' כו', נ"ב ע' שו"ת מהר"ם פדוואה סי' כ"ג

שם בין רגלי' כו' לישנא מעליא, נ"ב ע' דוגמתו בנדרים כ' א' דקרי למקום הטנופת עקבה וע"ע ירושלמי שבת פ' המוציא יין ה"ו צרור מקורזל כו' נוטלו ומקנח בו את רגלו והכוונה אקינוח פי הטבעת וקרי לי' רגליו לישנא מעליא

שם ב' אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מניין ת"ל נעל נעל מ"מ, נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל ל"ה אות ב' בתשובת ה"ר אביגדור ז"ל מש"ש ובחליפין דבעי' כליו של קונה אפשר דקני בסודר שאול דמאי שנא מחליצה דתני' חלצה בסנדל שאין שלו חליצתה כשיר' בתרוייהו נעלו כתי' ואפי' את"ל שאני קנין ר"ל מן החליצה המסתבר שצריך לקנות בכלי שלו כו' עכ"ל וצ"ע דמה ראי' מחליצה דכתי' ג"כ נעלו וכשר באינו שלו הא בחליצה מקרא הוא דילפי' לי' וכדאמר כאן ת"ל נעל נעל מ"מ ומ"ש ז"ל ואחי' את"ל שאני קניין מן החליצה כו' זה נוגע לפלוגתא דירושלמי במכלתין בכמה דוכתי אי חליצה קניין או פטור

שם לסנדל המסוליים, נ"ב הוזכר כלים פכ"ו מ"ד סוליים שנפסק

שם סנדל המוסגר כו', נ"ב בשאלתות פ' מצורע וז"ל וסנדל מוחלט אעפ"י דלשריפה קאי טמויי מטמא ולא אמרי' כמאן דשרוף דמי דתני' מטלית שיש בה ג' על ג' כו' שאני התם דא"ק ושרף את הבגד אפי' בשעת שריפה קרוי בגד ודאמי כמאן דאיתי' ברם צריך מהו למיחלץ בי' יבמה מי אמרי' כיון דלשריפה קאים כל העומד לשריפה כשרוף דמי הילכך לאו מנעל הוא וליתא לחליצה א"ד כיון דלענין טומאה אמרי' כמאן דאיתי' דמי דמאן דנגע בי' מטמא לי' ולא אמרי' כשרוף דמי אפרו טהור הוא פי' דאילו הי' נחשב כשרוף לא הי' ראוי שיטמא שהרי אפרו טהור הוא] לעניין חליצה נמי ילפי' לי' מטומאה ואת"ל ילפי' לי' מטומאה סנדל של עיר הנדחת מהו מי ילפי' לי' מנגעים דאע"ג דלשריפה קאים אמרי' כמאן דאיתי' דמי א"ד מנגעים לא ילפי' שאני נגעים דאחמור בי' רחמנא ת"ש דאמר רבא הלכתא אחד סנדל מוסגר כו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשיר' אחד סנדל של תקרובת ע"ז היכא דעבודתה בכך כגון אבנים של מרקוליס והא בעינן זריקה משתברת וליכא דאמר מר שיבר מקל לפני' חייב ונאסרת זרק מקל לפני' חייב ואינה נאסרת כגון שקיצעו מתחלה לכך אחד סנדל של עיר הנדחת ושל זקן העשוי לכבודו לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה של זקן העשוי לכבודו ושל תקרובת ע"ז משום דלא עבדי להילוכא של עיר הנדחת משום דלשריפה קאי כמאן דשרוף דמי אלמא מוחלט כיון דלעניין טומאתו אמרי' כמאן דאיתי' דמי דהא גלי רחמנא והבגד לעניין חליצה נמי כמאן דאיתי' דמי של עה"נ אמרי' כמאן דשרוף דמי כיון דלשריפה קאי ולא ילפי' מנגעים דהא אחמרו בי' רבנן במילי יתירתא עכ"ל ויש בדבריו אלה כמה דברי חידוש ואין הגליון מספיק לדבר בם ורק זאת ארשום דזהו ט"ס וודאי בדבריו וצ"ל של זקן כו' משום דלא עביד להילוכא ושל תקרובת ע"ז ושל עה"נ משום דלשריפה קאי כו'

שם איסור מטומאה לא גמרי', נ"ב ע' תוס' בכורות ז' ב' ד"ה דג ותוס' מנחות ס"ט א' ד"ה דבלע וע' רוקח ה' פסח סי' רצ"א ובכללים הארכתי וע' שו"ת ח"צ סי' ג' וע' שו"ת שבסוף ס' תורת חטאת סי' ע"ז

שם אמר רבא הלכתא, נ"ב לא הבנתי שהרי הפלוגתא משמי' דרבא דר' פפי משמי' דרבא אמר כך ור' פפא משמי' דרבא אמר כך ואיך שייך שיאמר רבא בעצמו ע"ז הלכתא ואולי טעות נפל בספרים וצריך להיות שם אמורא אחר ואם הוא כן קרוב דצ"ל אמר רב אשי וטעה המעתיק והשמיט אותיות "ש"י" ונשאר אמר רבא וגם אפשר שהי' כתוב בר"ת אמר ר"א והוא ר"ת רב אשי וטעה המעתיק והכניס אות ב' בין אותיות ר"א