גליוני הש"ס נשים כה

מדברי השאלתות נתיישבתי דאין ראי' די"ל כוונתו רק על יום הלידה דאמרי' בי' מקצת היום ככולו לא על יום השמיני ויום הלידה הא הוי טעמא בהכרח משום מקצת היום ככולו וכמהרי"ו הנ"ל ויש עדיין לדון בדבר ואין הגליון מספיק

ע"ב א' והאידנא דדשו בי' רבים שומר פתאים ד', נ"ב ע' מעין דוגמא לזה בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב ניקורי רטב באביהן אסור והרבים נהגו בהן היתר ואינן ניזוקין וע' שו"ת תה"ד סי' רי"א וע' שו"ת חיים שאל סי' נ"ט

שם רי"א לא ימול מפני שסכנה הוא לו אמרו לו והלא הרבה מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות, נ"ב ברש"י כאן פי' דלאו סכנה ממש קאמר רק שמא יעשה כרות שפכה והכי משמע לכאורה מהך דאמרו לו דהולידו כו' ואולם בתוספתא שבת פרק י"ו אי' רי"א משוך לא ימול מפני שהוא מסוכן אמרו לו הרבה מלו בימי בן כוזיבא והיו להם בנים ולא מתו ומשמע דסכנה ממש קאמר

שם ונולד כשהוא מהול, נ"ב רש"ל מוחק זה וע' תוספתא שבת פרק י"ו

שם ב' לא לישתמיט תנא וליתני כו' ולימא ר"ע היא, נ"ב דוגמתו פסחים י"ט א' וע"ש וע"ע ל' לא לישתמיט תנא בנדה נ"ב א' ובגוף הך דכאן דאמר לא לישתמיט כו' ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ק"כ

שם תוד"ה שלא כתבו וי"ל דכיון דלא אפשר לשורפה ביו"ט קבע זמנו בבוקר שני, נ"ב הארכתי כבר בזה באתוון דאוריתא וכעת מצאתי עוד בשו"ת מהר"י ברונא דכ' שמהר"י מרופרו"ק המתין עם פדיון הבן כשחל יום ל' בשבת והמתין עד יום אחד בשבת ופדאו דאין בזה משום דאין מחמיצין את המצוה דכיון דאסור לפדות בשבת נמצא שלא חל זמנו עד יום א' בשבת ונ"ל ישראל להביא לו ראי' מכל טבילות של נשים שלנו דטובלות בלילי שבת משום טבילה בזמנה מצוה וחשיבי טבילה בזמנה משום דלא הוי מצי למיטבל מקמי הכי משום חומרא דר' זירא ואע"ג דאיכא טעמא אחרינא מ"מ בהאי טעמא מתיישבים כמה קושיות עכ"ל המהר"י ברונא ז"ל

ע"ג ב' הנך נפישן, נ"ב כזה לעיל ע' ב' ולקמן ע"ד ב', חולין קל"ז א', נדה מ' א', סנהדרין נ"ב א' ועוד שם פ"ג א', שבועות ל"ד א' ב', מנחות כ' ב', נ"ט ב', ע"ד א', ע"ו א', זבחים מ"ה ב', צ"ב ב'

שם ואיב"ע כרת עדיפא, נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז [ד"ה הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם] דחולק שם על סברת הר"ן פרק בתרא דיומא דכ' דכמה זיתי נבילה חמירי מחילול שבת אחד והביא התשב"ץ ראי' מכאן דאמרי' דכרת חמור אע"ג דהנך נפישין סמכי' אהאי טעמא דכרת חמור כו' עש"ה ודבריו פליאה עצומה דכאן הא הוי תרתי בקודש נפישין וכרת ואם כוונתו לומר דהא הש"ס אמר ואיב"ע וא"כ הכוונה דאפי' הי' להיפוך דתרומה נפישין מ"מ כרת עדיפא זה צ"ע דמי מכריחנו לומר דרק כוונת האיב"ע דילמא הכוונה ואב"ע אפי' היו שוין מ"מ כרת עדיפא אבל אילו הי' להיפוך דתרומה נפישין באמת לא הי' מועיל הך דכרת עדיפא וצע"ג ובגוף הך דכאן דאמר דכרת חמור ממיתה ביד"ש וק' מזה על הקרבן אהרן ויקרא המובא באחרונים שכ' דמיתה ביד"ש חמור מכרת הארכתי בחידושי מאוד וע' תוס' לעיל ב' א' ד"ה אשת אחיו מאמו מש"ש חומר כרת על מיתה ביד"ש ע"ש ויש עוד חומר דכרת לא מצינו שיהי' לו פדיון בדמים משא"כ במיתה ביד"ש יש מיתה ביד"ש הבאה על רציחת שור דיש לה פדיון בדמים ע' כתובות ל"ז ב' וסנהדרין ט"ו ב' תוד"ה אימא ודבר זה הא חשוב כאן חומרא וכדחשיב חומרא בתרומה דאין לה פדיון ואף דגם קודש הקדוש קדוה"ג אין לו פדיון מ"מ כיון דבקודש משכחת פדיון ואילו בתרומה בשום פעם אין פדיון חשיב זה חומרא וא"כ ה"נ כרת דבשום פעם אין לו פדיון בדמים ה"ל חמור ממיתה ביד"ש דמשכחת בי' פדיון וז"פ

שם ולאו הבא מכלל עשה עשה, נ"ב ע' פנ"י שבת י"ד א' דתמה על המהרש"א דכ' שם דתרומה טמאה היא במיתה וכ' עליו וז"ל ובמח"כ דברי שגגה הם דלא אשכחן חיוב מיתה אלא באוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף משא"כ בטהור שיאכל תרומה טמאה ליכא חיוב מיתה אלא לאו גרידא ולשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו אפי' לאו ליכא ע"ש ודו"ק עכ"ל הפנ"י ז"ל וגם דבריו תמוהין דלא אמר אדם מעולם שיהי' לאו בתרומה טמאה לכהן טהור ואינו אלא להבמכ"ע כדאמר כאן וע"ע תימה כזה ברש"י בכורות י"ב ב' ד"ה חלה טמאה וע' גליון הגרע"א ז"ל לקמן צ' א' וע"ע ח"א למהרש"א עירובין כ"א ב' ד"ה שד"ת יש בהן כו' דדבריו ג"כ סובבים הולכים היות בתרומה טמאה חיוב מיתה עש"ה

ע"ד א' איש איש מזרע אהרן וגו' איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן, נ"ב דרש כזה בבכורות מ"ג א' כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן

שם ב' ואימא בחזה ושוק אינה בחוזרת, נ"ב יל"ע למ"ד לקמן פ"ז א' לחם ולא בשר א"כ חוזרת אוכלת בתרומת לחמי תודה וא"כ אכתי תיקשי כאן דאימא תרומת לחמי תודה ובגוף הדין דחוזרת אוכלת בתרומה ואינה אוכלת בחזה ושוק יל"ע מתוספתא זבחים פ"ו הבכור והמורם מן התודה ואיל נזיר נאכלין לאנשים ולנשים ולעבדים זה הכלל כל שהוא אוכל בתרומה אוכל באלו וכל שאינו אוכל בתרומה אינו אוכל באלו וק' דהאיכא חוזרת דאוכלת בתרומה ואינה אוכלת באלו דמורם מן התודה נמי לאידך ילפותי דלקמן פ"ז א' אינה אוכלת

שם א"ק נפש איזהו דבר ששוה בכל נפש, נ"ב כזה כתובות ז' א' וע' אתוון דאוריתא כלל כ"ז וע"ע בכורות מ"ה א' זאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם וע"ע ר"ש מע"ש פ"ב מ"א ד"ה אין לוקחין

ע"ה א' והאי דאפקי' בל' נגיעה ה"ק נגיעה כאכילה, נ"ב דוגמתו זבחים ד' א' ואפיק רחמנא בל' הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה ובבכורות ט"ו א' להכי אפקי' רחמנא בל' דמו לומר לך מה דמו בכרת אף חלבו בכרת וע"ע חולין קי"ג ב' להכי אפקה רחמנא לאכילה בל' בישול כו' וסנהדרין ט"ו א' ואפקי' רחמנא בל' שוכב לאקושי נשכב לשוכב וע"ע תוס' מנחות צ"ז א' ד"ה שאני דכתבו דמדאפקי' לשלחן בלשון מזבח ש"מ דמזבח נמי בטל ציפיו כציפוי השלחן עכ"ל

שם ב' צא וחזר כו', נ"ב אם זה רק מליצה וסגנון לשון או הכוונה ממש דיש חיוב על הב"ד לחזר ולברר הדבר בכה"ג, ע' שו"ת מהר"י ברונא סי' ד' דהבין דהכוונה ממש דיש חיוב כו' כנ"ל עש"ה וע"ע לקמן פ"ג ב' ור' יהודה אמר לך חזר כו' ושם יותר משמע דהוא רק מליצה וסגנון לשון לא שיהי' הכוונה לחיוב ממש עש"ה

שם פצוע דכא בידי שמים כשר, נ"ב אמרו לי בשם מחבר אחד שדן להכשיר במי שחלה חולי מסוכן ואמרו הרופאים לעשותו פצוע לרפואתו דכיון דמשום מצות פיקוח נפש עביד והתורה חייבתו בכך ה"ל כפצוע בידי שמים וכשר לבוא בקהל ע"כ שמעתי ואמרתי אני כדמות ראי' לסברא זאת מגמ' יומא ע"ד ב' דנין עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים כו' וברש"י יוה"כ מצות מלך היא וכן עינוי המן עכ"ל הרי דמה שאדם מתענה מפני מצות התורה חשבינן וקרינן לי' בידי שמים כעינוי המן שהי' בידי שמים ממש ודו"ק: