גליוני הש"ס נשים קנא

ירושלמי סוטה

פרק א' ה"א (א' א') ואין מציאה בכל מקום אלא בעדים, נ"ב לקמן פ"ט ה"א

שם (ב') קינא לה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים מאחר שהוא האיש והיא האשה קינויו קינוי או ייבא כהדא אין מקבלין מן העדים אא"כ ראו שניהן כאחת, נ"ב כצ"ל והפי' דהא פשיטא דאם קינא לאשתו בע"א שחרית ואמר לה אל תסתרי עם ראובן ובין הערבים קינא לה בפני עד אחר ואמר לה אל תיסתרי עם שמעון דאז אפי' אם נסתרה אח"כ עם ראובן ועם שמעון מ"מ אינה שותה ואינה נאסרת לבעלה דכיון דכל קינוי הי' מאיש אחר הויין להו ב' קינוים שונים וכיון דעל כל אחד הי' רק ע"א ע"כ קינוי בע"א לאו כלום היא ואין כאן קינוי כלל לא מראובן ולא משמעון וכן אם היו לו ב' נשים וקינא לאחת בע"א מראובן וחזר וקינא לשני' בע"א אפי' מאותו ראובן עצמו אזי אפי' נסתרו אח"כ שניהם עם אותו ראובן אין אומרים דממ"נ הא יש ביניהן אחת שנסתרה אחר קינוי ונאסרה לבעלה וא"כ הויין להו תערובת חד בחד ושתיהן אסורות לו דז"א דכיון דלפני כל עד הי' הקינוי לאשה אחרת והם ב' קינוים שונים ע"כ ג"כ כיון שיש רק ע"א לכל קינוי לאו כלום היא ואין כאן קינוי לא לזו ולא לזו ואך הא מיבעי' לירושלמי דאם קינא לאשתו בע"א שחרית מראובן וחזר וקינא לאותה אשה עצמה בע"א בין הערבים ג"כ מאותו ראובן א"כ יש סברא דכיון דקינא בפני שניהם לאותה האשה עצמה ומאותו האיש עצמו והו"ל קינוי אחד בפני שנים בזאח"ז וע"כ שפיר מיצטרפי וקינויו קינוי וזהו הל' מאחר שהוא האיש והיא האשה כו' פי' שהוא אותו האיש עצמו שקינא ממנו ואותה האשה עצמה שקינא לה לפני העד הקדום מיצטרפי וקינויו קינוי או ייבא כהדא אין מקבלין כו' והיינו דמ"מ לא מיצטרפי כיון דלא הי' הקינוי לפני שתיהם כאחת

ה"ב (ב' א') דיברה אתא מימור לך, נ"ב נ' דצ"ל דרובה (תחת דיברה) אתא מימור לך כו' ופי' דהמקשן הי' סבור דהרישא ודיברה עמו כו' מוסבת גם על הסיפא נכנסה כו' והיינו דבעי' דיברה ונסתרה ותמה ע"ז הא אם נסתרה עמו ולא דיברה אין סתירה כלום בתמי' וע"ז תי' דהרישא לא שייכה להסיפא רק היא גופה רבותא קמ"ל דאפי' דיברה כ"ז שלא נסתרה מותרת והסיפא נכנסה כו' הוא עניין בפ"ע דאם נכנסה אפי' לא דיברה אסור ול' דרובה אתא מימור לך הוא בירושלמי חגיגה פ"א ה"ח, פ"ב ה"ו, פ"ג ה"א ובכתובות פ"ח הי"א, פי"ב ה"ה ועוד במקומות רבות מאוד ותיבת דרובה פירושו רבותא כנ"ל

שם (ב') ברם הכא אעפ"י שיש בו דעת לישאל כו', נ"ב ע' ני משה ד"ה ברם הכא הביא מבבלי סוכה מ"ב א' היודע לישאל ברה"י ספיקו טמא כו' וע' שיעור בזה בירושלמי חגיגה פ"א ה"א ולעניין טהרות את אמר את שהוא תופש ביד אביו ספיקו כפקח (פי' דחשוב יש בו דעת לישאל וספיקו טמא) אביו תופש בידו ספיקו כחרש פי' דחשוב אין בו דעת לישאל וספיקו טהור]

ה"ה (ג' ד') ההין זן ומפרנס ואת אתי על דעתך, נ"ב פי' הפני משה שבא על המוכן הוא נכון והוא כמו שאומרים בל"א ער קימט זיך צום גרייטען אך מה שהגיה תחת "דעתך" צ"ל "דעת" אין נ' לענ"ד רק נ' להגיה דתחת "דעתך" צ"ל "עתדך" והוא מל' הכתוב הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך פי' והכן אותה בשדה לך וכך כאן על עתדך ר"ל על המעותד ומוכן לך

ה"ח (ד' ב') כגון הדא בית מעין, נ"ב צ"ל מעון תחת מעין וכן בירושלמי מגילה פ"א הי"ב אי' כגון הדא בית מעון וכן בבבלי בכ"ד הוזכר בי כנישתא דמעון

ה"י (ה' א') ויבואו עד גורן האטד כו' חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד, נ"ב ע' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד כו' ואינו עניין לכאן דמדבר האטד דשם הוא בח"ל וכאן הכוונה על ארץ כנען, וגוף הך דכאן דמשמעות הפשט על מקום ששמו אטד ומפאת דחיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו כן מפרשי' לי' דרך דרש [אילו הכנעניים שהיו ראוין לידוש באטד] ע' דוגמא לזה בירושלמי ע"ז פ"א ה"א ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל כו' חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו טבאל אלא שעושה טובה עם עובדיו כו'

פרק ב' ה"א (ב') מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה ותני ר' חיי' ופליג ליקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה לאכול אינה יכולה מפני שותפותו של איש אלא הקומץ יקרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן ואת אמר מנחתה (ודחי) כשם שהיא קדשה כך היא קדשה לשמו ואלא (דקתני מנחתה) מה דאישתעי קריא כו', כצ"ל

ה"ב [ו' ב'] חדשה ר' ישמעאל אומר' נ"ב צ"ל ר' ישמעאל אומר חדשה

שם מאן דאמר בכלי חרש לא במפוחם רובה נ"ב [פי' כשהושחר רובה] ומ"ד אפי' במפוחם מיעוטה [פי' שהושחר רק מיעוטה] כצ"ל ומעתיק אחד טעה לכתוב תחת "רובה" "רבנין" ובא מעתיק ב' וראה הל' מ"ד בכלי חרש לא במפוחם רבנין ומ"ד אפי' במפוחם מיעוטה ונפלא בעיניו דמיעוטה אינו מכוון לעומת רבנין וע"כ כיון שראה שנא' תחלה כולה דרבנין הגיה תחת "מיעוטה" ג"כ "רבנין" אבל באמת צ"ל כנ"ל

שם [ז' א'] יכול מן המזבח לקופה, נ"ב צ"ל יכול מן המונח בקופה פי' יכול יקח מעפר המונח לו בקופתו [וכל' הבבלי ביצה ח' א' מכניס אדם מלא קופתו עפר כו']

ה"ד (ב') לא צורכה דלא הואיל וניתנה למחיקה, נ"ב פי' דזה עצמו סברת האיבעי' שלו שיש בה קדושה דאף דסופה להמחק מ"מ כיון דניתנה כך למחיקה וזו היא מצותה לכן אין עניין המחיקה מגרע קדושתה כיון דניתנה ומצותה בכך וע' דוגמא בתוס' מנחות נ"ב א' ד"ה ואין דאף דאפר הקדש מותר מ"מ אפר פרה דכל מצותה לשריפה אין השריפה מסלקת קדושתה והיו מועלין באפרה לולי מיעוטא דהיא עש"ה

פרק ג' ה"ג [י' א'] תני מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל ופריך ומה בשביל לשחקה, נ"ב פי' בתמי' והיינו דע"י סביבות הציר הרי תישחק המגילה והאם הוא נותנה שם בשביל לשחקה ושימחק השם בתמי' ומשני לול קטן הי' שם תחת הציר שבו גונז המגילה ואין סביבות הציר נוגע בה, ואח"כ צ"ל נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין [והם דברי המשנה] ואמר ע"ז תני אין בהן משום קדושה ושאל מהו לגבל בהן את הטיט ופשיט מה בכך דאחרי דאין בם קדושה מה בכך אם גם יגבל בהן טיט ושרי [ותיבות "המים נשפכין" דאחרי "מה בכך" הם ט"ס וצריכים להמחק] תני [בבריתא אחרת] יש בהן משום קדושה וא"כ לבריתא זו אסור לגבל בהן את הטיט דאסורות בהנאה, ואח"כ צ"ל ומנחתה מתפזרת על גבי הדשן [והם דברי המשנה] ואמר עלה הדא אמרה שמנחת סוטה קדשה כו'

ה"ו (י"ב א') נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השיריים אסורין, נ"ב משקרב הקומץ (פי' שאם מתה היא או שמת בעלה משקרב הקומץ) השיריים מותרין שעל ספק ביאת מתחילתה כו' כצ"ל: