גליוני הש"ס נשים קכ

שם תוד"ה אם כ' וי"מ אם הקלנו בשבוי' משום דליכא אלא איסור לאו כו', נ"ב ע' יבמות קי"ט א' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וא"ל דבין לאו למיתה יש חילוק אע"ג דאין חילוק בין לאו לכרת ע' לקמן י"ד א' תוד"ה ותהא וע' מהרי"ק שורש ע"ב דיבר מזה בארוכה עש"ה וע' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' א' ד"ה השני הדברים שאמר יצחק כו'

י"ג א' חושו לה, נ"ב ע' שו"ת מהר"ם פאדווה סי' כ"ד ועוד שם סי' כ"ט ושו"ת חוט המשולש טור ב' סי' ד' ד"ה הטעם הב'

שם התם בדשדיך כו', נ"ב ע' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רע"ג מש"ש וכן אין הנדון דומה לגזל דידה דבשדיך מקודשת דהתם כיון דשדיך וקיבלתו לשם קידושין אנן סהדי דניחא לה בהכי והרי גומרת בלבה שתהא שלו ומוחלתו לו לשעה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא עכ"ל ולפי"ז דהטעם רק מפאת דיותר כו' נמצא חידוש דבמכר כה"ג אם לקח מחבירו דבר הגזל שגזלו אפי' הי' סרסרות בדבר תחלה דומי' דשדיך מ"מ לא קנה וצ"ע מנ"ל להרשב"א זה דהטעם רק מפאת דיותר כו' וגם במ"ש הרשב"א "ומוחלתו לו לשעה" יש לדון טובא

שם ב' אלא מיתת הבעל מנ"ל, נ"ב בזכרוני משו"ת הרדב"ז דהקשה דלילף מדוד שנשא אלמנת נבל הכרמלי ואינו כעת לפני וכמו כן קשה מנעמי שאמרה כי זקנתי מהיות לאיש וגו' ומוכח דמיתת הבעל מחיר ע' ס' נדפס מחדש שו"ת מי באר סי' ל"ט ומש"ש קושי' דנילף מאברהם שאמר והרגו אותי ואותך יחיו וכן מעמרם שנשא את יוכבד אחרי שנישאת לאליצפן ומת לק"מ דאין למידין מקודם מ"ת

שם סברא הוא כו' והא עריות כו', נ"ב ע' שאלתות פ' אחרי וז"ל וכל הני עריות דקריבה דידהו ע"י קידושין כו' לא שנא בחיים ול"ש לאחר מיתה אסורין כו' ואשת איש דאיסורה לאו משום קרובה היא לאחר מיתת בעלה או לאחר שנתגרשה שריא עכ"ל נ' כוונתו דקורבה כיון שהית' פעם אחת נשארת קיימת לעולם משא"כ א"א שהאיסור מפאת היותה אשת חבירו ע"כ כשפקע האישות שפיר מותרת ולפי"ז אין מובן קושית הגמ' כאן והא עריות כו' וצ"ל דסברת השאלתות לאו סברא פשוטה חיצונית היא רק דאחרי דיש קרא דמיתת הבעל מתיר הוא דדרשי' הכי טעמא דקרא וע' אתוון דאוריתא כלל ח' דדנתי שם אם איסור הקרובות לאחר מיתה מפאת האישות שהי' כבר או שיש עדיין אישות מה גם לאחר מיתה שמחמתו אסורה לקרובים ע"ש בארוכה וע' לקמן י"ח א' כגון שיעדה כו' מהו דתימא לא ליבטלי הילכתא מינה כו' ולכאורה ל"ל למיחשב מיתת אדון בבריתא דבזה הא לא שייך הך מהו דתימא כו' דהרי האמת כן הוא דיוצאת מפאת מיתת הבעל עכ"פ וצ"ל דיש נ"מ לעניין איסורה לקרובים דאם יציאתה מפאת מיתת הבעל יש עדיין אישות מה שמחמתו אסורה לקרובים משא"כ מפאת מיתת אדון אין שום עניין עבדות ושיעבוד בעבד אחרי צאתו לחירות וא"כ ה"א דתהי' מותרת לקרובים ודו"ק ואולם י"ל דהנ"מ לעניין שתיאסר לכ"ג דכיון דיוצאת מפאת מיתת אדון לא מפאת מיתת הבעל לאו אלמנה מיקריא ואינה אסורה לכ"ג ודו"ק היטיב וגם דהך דמיתת אדון איירי ביעדה לבנו דה"א דתצא במיתת האדון אבי הבן ודקאמר בגמ' כגון שיעדה ומשמע בעצמו היינו משום שנים ויובל אבל הך דמיתת אדון הנפקותא איעדה לבנו ושוב ראיתי שבס' בית מאיר לקמן י"ח א' עמד בזה דהא יוצאה במיתת הבעל ותי' כנ"ל דאיירי ביעדה לבנו ע"ש

י"ד א' יכול יהא כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה, נ"ב כעין לשון זה בגיטין ל"ט ב' יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה

שם ב' מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה, נ"ב ע' ס' קרבן חגיגה סי' נ"ד אי שמין כל השש שנים בשוה א"ד כיון דאמה נמכרת כשהיא קטנה דווקא א"כ שלש שנים השניים שוים יותר כי עתה כחה גדול לשרת כו' ע"ש וע' בחזקוני עה"כ אם לא יעדה והפדה וע' ס' יראים סי' רפ"ה

שם בהא קמיפלגי דת"ק לא יליף שכיר שכיר ור"א יליף שכיר שכיר, נ"ב מעין זה ב"מ קי"א ב' מ"ט דת"ק כו' גמר שכיר שכיר ור' יוסי בר יהודה לא גמר שכיר שכיר

ט"ו א' לו ולא ליורשיו, נ"ב דוגמתו מכות ב' א' לו ולא לזרעו וברש"י ב"מ קי"ג א' ד"ה מת כו' דהשב תשיבם לו כתי' ולא ליורשין ובל' בני אדם הוא פלוגתא לקמן ס' ב' אי לי ולא ליורשיי או לי ואפי' ליורשיי וע' אריכות בשו"ת חות יאיר סי' צ"א וע' שו"ת שבות יעקב סי' קס"א מש"ש וכמה פעמים מצינו בל' המקרא לך ולזרעך עד עולם כו' ש"מ דאי לא אמר לזרעך אין הבנים בכלל כו' ע"ש

שם לו ולא לב"ח, נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תשנ"ג דהנותן מעשר עני לבעל חובו של עני לא יצא ידי נתינה ואף שדעתו של עני ג"כ לפרוע מ"מ לא יצא ידי נתינה בזה דצריך לתתו לעני בעצמו וכן בכל מתנות כהונה ולוי' ע"ש וצריך לחלק בינם לבין הענקה דכאן דאיצטריך קרא לזה וע"ש שהביא גמ' גיטין ל' א' ואע"ג דלא אתו לידי' וכוונתו דע"כ דא"י ידי נתינה בתתו לבע"ח דאל"כ הי' יכול בגיטין שם לתת לעצמו כיון דהוא עצמו בע"ח וי"ל דלעצמו לא מיחשיב נתינה אף דהוא בע"ח כיון דאינו מוציאו מתחת ידו וע' דוגמא לזה ברש"י כתובות צ' ב' ד"ה כי פליגי בכתובה דכ' ור"ע סבר לאו כאשר חוב דמי כיון דאינהו גופייהו קא שקלי כו' וע' שו"ת הרא"ש כלל ל"ח אות ג' עש"ה וע' ירושלמי תרומות פ"ו ה"א רי"א משלם לשבט וטעמא נמי דכשנותן לעצמו אף שחיוב הממון הוא הוא אצל עצמו מ"מ כיון שאינו מוציא מתחת ידו לא חשוב קיום קרא דונתן לכהן את הקודש עש"ה וי"ל דטעם המהר"ם בר ברוך ג"כ דכשנותן לבע"ח נמצא שקיבל העני רק פטור חובו וה"ל רק כאילו קיבל דמים לא גוף המעשר ולכן א"י דצריך לתת גוף המעשר לא דמיו וגם אין העני בעלים של המעשר כ"ז שלא בא לידו לשיוכל לקבל דמיו ע' פאה פ"ה מ"ב וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו ע"ש וע' חולין קל"ד ב' מש"ש על הגליון בשם הרדב"ז דבזרוע ולחיים כו' יוצא כשנותן דמיהן לכהן ועש"ה ברדב"ז בכל התשובה וע"ע פסקי ריקאנטי סי' נ"ז

שם לא יהא סופו חמור מתחלתו נ"ב כל' זה מכות י"ב א' וע"ע יומא מ"ו א' סופו כתחלתו כו' ע"ש וע"ע דוגמא נדה ג' א' יליף סוף טומאה מתחלת טומאה כו' ועמש"ש בגליון ובמנחות צ"ג א' ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש וע' שיטה מקובצת ב"ק כ"ב א' ד"ה ממונו אית בי' מששא מש"ש בסה"ד לעולם סופו לא יהי' עדיף מתחלתו כו' עש"ה

שם לעולם לעולמו של יובל, נ"ב בשו"ת מהראנ"ח סי' ס"ג דאין ללמוד מכאן שיוכל אדם לפרש דבריו שמה שאמר לעולם הי' כוונתו לעולמו של יובל

שם ב' דא"ק יגאלנו לזה ולא לאחר נ"ב דוגמתו יומא ע"א ב' תעשנו לזה ולא לאחר

ט"ז א' אותם בחזקה ולא אחר בחזקה נ"ב כזה לקמן כ"ז א' דאין ע"ע נקנה בחזקה וע' מס' עבדים פ"א דנאמר שם ע"ע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ותיבת ובחזקה היא טעות וודאי וצריכה להמחק

שם ההוא מינעי לי' שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד נ"ב ע' שו"ת הר"י ברונא סי' רמ"א הביא פי' המקרא ע"ד הפשט בשם הר' יעקב בר' אשר ז"ל דהכוונה שלא ישלחנה בחוץ