גליוני הש"ס נשים קב

לא תתן להם חניי' בקרקע לא מפאת מתנת חנם ע' ע"ז כ' א' וא"כ האיסור רק לסברא דעבדא כמקרקעי דמי ובזה יש ליישב קצת קושית הרשב"א ע"ש אולם גם איסור חניי' בקרקע הוא רק בא"י מה"ת ע' ע"ז כ"א א' ועבד אף אם הוא בא"י מ"מ כיון דנייד ויכול ללכת לחו"ל אינו מקרקעי דא"י וגם הרי אינו נותן לו קרקע כלל דאחרי שזוכה בעצמו הרי נעשה ב"ח וב"ח הרי אינו כקרקע ונמצא שהוויית הקרקע היא מסתלקת ומתאבדת ע"י השיחרור לא שהעבד זוכה בה וראיתי בס' מנחת פתים או"ח סי' צ' דיבר מעניין לא תחנם בעבד והביא רא' דאין ל"ת בעבד מש"ס ערכין י"ג ב' במשנה אחד שהעריך את הנאה שבישראל כו' ובגמ' בישראל אין בעכו"ם לא כו' מלתא אגב אורחא קמ"ל דאסור לאדם שיאמר כמה נאה עכו"ם זה ופירש"י משום לא תחנם לא תתן להם חן ושם י"ד ב' במשנה תנן אחד שהמית את הנאה שבעבדים כו' הרי דבעבד ליכא לא תחנם עכ"ד ויפה העיר ודע דסברת הר"ן דכיון דמשום טובת עצמו הוא שעושה לקיים מצוה לית בי' משום לא תחנם וכזה בחידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל עירובין ס"ד ב' עמ"ש התוס' שם להקשות דאיך נתן הגלוסקין לעכו"ם הא אסור מלא תחנם וכ' ע"ז וז"ל ולא ידעתי להבין קושי' זאת כי הוא הי' צריך לטלטל את הגלוסקין מפני שאין מעבירין על האוכלין והי' טורח עליו לשאת אותה ולכך הי' לו לטובה כאשר קיבל העכו"ם הגלוסקין וכה"ג מותר עכ"ל ז"ל ודע דהיכא דאין בשיחרור העבד משום לעולם בהם תעבודו כגון במשחררו משום איסורא או מצוה או בדעבד לי' נייחא לנפשי' דשרי כמבואר ברשב"א אז שוב השיחרור אינו רשות לבד רק מצוה וחיוב לשחררו כדי להכניסו תחת כנפי השכינה, כן יש ללמוד מדברי המרדכי במכלתין פ"ק רמז שכ"ח דכ' דכיון דגילה דעתו לשחררו כו' ונ' כוונתו דכיון דגילה דעתו וכל אדם יש לו חזקת כשרות ובוודאי דלא אתי למיעבר אלעולם בהם תעבודו וע"כ דמותר בכך אי משום דעבד לי' נייח נפשי' כמ"ש התוס' שם דאיירי בהכי או מאיזה טעם אחר וע"כ שוב מחויב לשחררו כדי להכניסו כו' ואולי אף דהאדון מצווה בכך מ"מ יש לו להעבד לכתוב שטר על דמיו דומיא. דח"ע וחב"ח דג"כ ליכא משום לעב"ת ועכ"ז כותב שטר כיון דמשחררו לתקנתו לקיים פ"ו וה"נ משחררו לתקנתו כדי להכניסו כו'

ל"ט א' המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור, נ"ב ע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ת"ט דיש לדון מדבריו דהנותן גט שחרור לעבדו ויש בהגט שחרור ספק פסול ליכא תו חזקת עבדות דכיון דנשתנתה חזקתו לעניין הקניין שיעבוד דהג"ש הוי הפקר מיהת כיון דאמר לו הרי את לעצמך שוב גם לענין הקניין איסור ליכא חזקה שהרי בהכרח נשתנתה כאן חזקתו ולכן ליכא תו חזקה כלל ויהי' דינו דין ספק עבד ספק ב"ח ויהי' אסור בשפחה ובב"ח ועוד כמה נפקותי ע"ש ברדב"ז דהוזכר זה בדבריו בקצרה ואך זאת היא סברתו וע"ע חידוש גדול ברדב"ז ח"ב סי' תקצ"ח שכ' שם במפקיר שפחתו דיצתה לחירות לעניין קניין ממון וצריכה גט שיחרור לעניין קניין איסור אזי אם יש לה ולדות מעתה הולדות הם לגמרי שלה ואין הקניין איסור שלהם של האדון רק שלה וצריכה היא לתת להם גט שיחרור לעשותם בני חורין גמורים עש"ה והוא חידוש גדול וע' פסקי תוס' סוטה פסק נ"א עש"ה דמתבאר משם דמפקיר עבדו הולדות הם עבדים גמורים גם לעניין קניין ממון [דע"כ הפסקי תוס' למ"ד דצריך ג"ש קאי דאילו למ"ד דא"צ הרי הוא ב"ח וישראל גמור ואיך יהיו בניו עבדים] ואולם אם שהם עדים גמורים עכ"ז אפשר דהם של העבד לא של האדון וצריכים ג"ש מן העבד אביהם וכסברת הרדב"ז וע"ש ברדב"ז דנידון דידי' שם איירי בשפחה אבל פשוט דאם עבד מופקר ישא שפחה מופקרת ויהי' להם ולדות אזי הולדות של האב לסברת הרדב"ז ויצטרכו ג"ש ממנו לא ממנה וז"פ

מ' א' ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו כו', נ"ב ע' מ"ש על הגליון קידושין ט"ז א' וע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתצ"ד ד"ה ולעניין אם קידש את שפחתו כו' וצע"ג שלא הביא גמ' דכאן דאיירי בשטר אירוסין וכ' מסברתו ומ"מ נ"ל דיציאתה לחירות כו' עש"ה וע"ע שם סי' תתקנ"ה דכ' במשיא שפחתו לאיש ונתן לה נדוניא דאמרי' דהכל בא כאחת דמדמשיאה לאיש אנן סהדי דשחרורי קא משחרר לה ובאין לה שחרורה ומתנתה ונישואי' הכל כאחת ע"ש וע"ע שם סי' תתקנ"ו חידוש דנושא שפחתו ואח"כ מכרה לעכו"ם אפי' לדיעות הסוברים דנושא שפחתו הרי הוא אשתו בוודאי מחזקה דא"א עבב"ז ובוודאי שיחררה מ"מ כאן דמכרה אח"כ לעכו"ם מודו דאית לן לומר דוודאי לא שיחררה דאילו שיחררה האיך מכרה אח"כ דקרוב שהי' חייב מיתה הילכך וודאי לא שיחררה ע"ש וצע"ק דכיון דחזקה דא"א עבב"ז ובשעה שנשאה וודאי שיחררה א"כ נהי דמכרה השתא אית לן למימר דהשתא הוא דאיתרע דוגמת שוחט שהמיר ביו"ד סי' א' ע"ש אם לא שהרדב"ז ז"ל יחלוק גם בזה וי"ל דשאני הכא דאילו לא שיחררה עבר רק אביאת שפחה וכן אמכירת שפחה לעכו"ם דהוא רק איסור דרבנן ומשא"כ אילו שיחררה דהיא בת חורין הרי מוכר ישראלית דהוא איסור חמור קרוב לחיוב מיתת ב"ד [דבבמוכר עבד אין חיוב זה ע' סנהדרין פ"ו א'] וע"כ אהני חזקת כשרות שמעודו לומר דלא נעשה רשע כ"כ לעבור עביר' חמורה כזאת ואית לן לומר מכח זה שלא שיחררה מעולם ולא נתקלקל בערך גדול כזה להרשיע כ"כ ולא דמיא להך דשוחט שהמיר דעבירתו הוא עביר' שוה בין אם היא מכבר או מעתה ואין עבירתו קלה טפי אם היא מכבר וע"כ אית לן למימר דהשתא הוא דאיתרע ודו"ק

שם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה נ"ב יל"ע לאמימר ממתני' דלקמן פ"א ב' אין משלימין עליו אלא קרובים הראויין להעיד במקום אחר ואמאי הא ראוי דליתכשר גם עבד שהפקירו רבו ומת אע"ג דאין ראוי להעיד במקום אחר כיון דלא אתי למימר שחרורי שחררוהו ויכשירוהו לעדות ע"ש בגמ' שהרי אין השיחרור מועיל

שם אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתי' לגבי זוזי מוקמי' כו' ומקרקיש לי' זוזי, נ"ב מעין זה ב"ב קנ"ו א' קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתי' לגבי זוזי ואי אמרת כו' זימנין דמקרקשי לי' זוזי כו'

שם ב' האומר עשיתי כו' נ"ב ע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ט דדן מסוגי' זו לעניין קידושין ע"ש

שם מי אוכל פירות כו' נותן אוכל פירות כו' משלשין את הפירות ולא פליגי כו', נ"ב כסגנון זה ב"מ ס"ה ב'

שם תוד"ה וכתיב כ' הפקירוהו ב"ד ונתנוהו לאפטרופוס לשחררו כו', נ"ב ע' תוספתא יבמות פרק ט' חש"ו שקנו עבדים אין אוכלין בתרומה אבל אם קנו להם ב"ד או שמינו להם ב"ד אפטרופין כו' (פי' והאפטרופין קנו להם עבדים) הרי אלו אוכלים בתרומה

מ"א א' תוד"ה לישא כ' דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא, נ"ב ע' אתוון דאוריתא כלל י"ג וע"ע שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתס"ז שכ' דסומא אין חייב לשמוע שנים מקרא ואחד תרגום מפי אחר דכיון דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ ולקרות מן הכתב א"א לו שהרי אינו רואה לכן לא מצינו דבר שיהי' פטור ע"י עצמו משום דלא שייך ויתחייב ע"י אחרים עכ"ל ומוכח דאונס עושה פטור וכן משמע נמי ממה שחרש שאינו שומע אינו מוציא אחרים בתקיעת שופר משום דהמצוה הוא השמיעה וזה שאינו שומע לכן פטור בעצמו ואין הפטור מוציא את המחויב ידי חובתו ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קי"ג ואמאי הא שפיר הוא מחויב בדבר אלא שאנוס הוא מפני שאינו שומע