גליוני הש"ס מועד שד

מועד קטן

ב' א' ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים. נ"ב ע' תוספתא כלאים פרק ב' ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין אחיו הכהנים נכנסין לתוכה אלא רואין אותה בציון [צ"ל כציון] בית הקברות עכ"ל התוספתא וצריך ביאור מדוע הכהנים דווקא אין נכנסים לתוכה וגם הך דרואין כו' ועכ"פ מתבאר מתוספתא דיש דמיון והתייחסות מה דכלאים לטומאת המת וכן במשנה כאן נשנו ב' הדברים האלה יחד וצריך טעם ואולי זהו ג"כ טעם תכריכי המת דאין בהם משום כלאים ולא חשיב לועג לרש דלועג לרש הוי רק במה שמראין שהוא פטור מן המצוות ומשא"כ כאן הוא היתיר פרטיי דכלאים עניינו עניין טומאת מת דומיא דכלאי זרעים וכנ"ל וע"כ המת עצמו שהוא הוא הטומאה הזאת שוב לא שייך בי' איסור כלאים כלל ואילו הי' כן בחיים שהי' בו טומאת המיתה הרי גם בחיים לא הי' נוהג בו איסור כלאים אלא דכ"ז שהוא חי אי אפשר וע"כ עכ"פ לא שייך בזה לועג לרש כיון דהוא היתיר עצמותי כפי מהותו עכשיו ולא מפאת שהמת פטור מן המצוות וע' תוס' נדה ס"א ב' ד"ה אבל

ג' ב' והני הלכתא נינהו קראי נינהו כו' אלא הלכתא לר' ישמעאל קראי לר"ע, נ"ב דוגמא לזה נדה ע"ב ב' הני הלכות נינהו הני קראי נינהו כו' ומשני לר"ע קראי לראב"ע הלכתי

ד' א' תוד"ה אלא א"ר אשי כו' כ' וקא דייק ר"ג מה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי כו' אלא וודאי למילף סמכינהו רחמנא, נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' ה' דכ' דאסור להתענות בט"ו בשבט מדתנן ד' ראשי שנים הן וחד מינייהו ט"ו בשבט וכיון דתני להו בהדדי דומי' דהדדי נינהו ומה אידך אסורים בתענית דהוו להו ר"ח ה"נ בט"ו בשבט כו' והביא ראי' מהך דכאן דאמרי' דכיון דנאמרו בהדי הדדי עשר נטיעות וניסוך המים ילפינן ומדמינן להו אהדדי ע"ש ולתוס' דכאן אין ראי' דרק תוספת שביעית דאין לו שייכות לניסוך המים יש לדקדק דמדאיתאמר יחד עם ניסוך המים ע"כ הכוונה להקישם כו' ומשא"כ בהך דר"ה שבא התנא לחשב כל הראשי שנים וא"כ הרי הי' לו לחשוב גם ט"ו בשבט דהוא ג"כ ר"ה לאילנות וע"ע מאירי יומא מ"ח א' שכ' דמדנשנו יחד גחלים עם סולת וקטורת ולבונה וכדתני' העיד ר"ע על הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן יש לדון דגחלים קדושתן כסולת וקטורת גם לעניין דמה הנך מחשבה פוסלת בהן אף בגחלים כן ע"ש

שם ב' בדידין כו'. נ"ב הוזכר במשנה כלים פכ"ט מ"ז יד הבדיד ע"ש בר"ש

שם אגפי', נ"ב פי' מחיצותי' והוא ל' משנה כלים פ"ח מ"ג ואין לה גפיים ובר"ש וגפיים הן מחיצות כו'

שם זיבלו מוכיח עליו, נ"ב דוגמתו לקמן י"ד א' איזורו מוכיח עליו ועוד לקמן כ"ד א' מנעליו מוכיחין עליו ונדרים מ"ח א' סעודתו מוכחת עליו ומכות כ"א א' מכתו מוכחת עליו ובכורות כ"ה א' שחיטתו מוכחת עליו וביצה ט' א' שבכו מוכיח עליו ובחולין קכ"ג ב' קרעה מוכיח עלי' ובשבת ס"א א' מכתה מוכחת עלי' ובב"מ כ"א ב' חזותו מוכיח עליו ובפסחים ז' א' עיפושה מוכיח עלי' ובב"ב קמ"ה א' גיטה מוכיח עלי' ושם קנ"ג ב' קברו מוכיח עליו ובברכות ל"ז ב' מעשי' מוכיחין עלי' ובר"ש שביעית פ"ג מ"ג בשם הירושלמי סלו ומגרפו מוכיחין עליו ושם מ"ח בר"ש וברע"ב שהגדר מוכיח עליו ושם פ"ד ה"א בירושלמי בהמתו מוכחת עליו כו' כירתו מוכחת עליו וירושלמי ערלה פ"א ה"א מקים הסייג מוכיח עליו וירושלמי כלאים פרק ב' ה"ג מקומו מוכיח עלי' שאינו רוצה בקיומו ובביצה ל"ג ב' קדירתו מוכחת עליו וע' שו"ת מהר"י ברונא סי' י"א וע' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רפ"ד דהך דכל צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת היינו לומר לעכו"ם לבשל לו מאכל ואף דיש בו גם משום בישול עכו"ם וכ' שם בזה ועוד שאיסור בישולי כותים קיל טפי דלא נאסר משום בת בקתי' כו' והילכך כל שיש בו היכיר קצת התירו כההיא דשופת ישראל קדרה וכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל להיכיר בעלמא שרי ואף זה היתיר איסור בשבת וחליו מוכיחין עליו שלא התרתו אלא לצורך כו' עכ"ל ומ"ש דהיתיר איסור בשבת כו' והכוונה דמדאומר לעכו"ם בשבת ועובר אשבות דאמיר' לעכו"ם זה מוכיח דמשום חולי הוא שעושה כן וע"כ הוא היכיר ממילא לגבי איסור בישולי עכו"ם קצ"ע דא"כ איסור בישולי עכו"ם גופי' יהי' בו היכיר זה דמדעובר לאכול בישולי עכו"ם, ע"כ דמשום חולי הוא שעושה כן ול"ל להך דהיתיר איסור בשבת כו' וע"כ דמשום בישולי עכו"ם גופי' איכא למימר דאה"נ דאוכל באיסור ואינו הוכחה וא"כ גם באיסור שבת נאמר כן [וע' מנחות ג' א' קק"ל ששחטן בדרום לשם קק"ד לירצו דמעשיהן מוכיחין עליהן דקק"ל נינהו דאי קק"ד בצפון הוי עביד להו אימור קק"ד נינהו ומיעבר הוא דעבר ושחט להו בדרוס כו' אלמא דכל כה"ג לא חשיב מעשי' מוכיחין עלי' דאימור מיעבר הוא דעבר כו' וע' תבואות שור סי' ה' סק"ג מש"ש וכאן ליכא הוכחה כל כך די"ל מיעבר הוא דעבר והקדיש אדעתא דהיום כו' עכ"ל עש"ה וכוונתו לגמ' מנחות הנ"ל] ואולי כוונת הרשב"א משום דשבת חמור לאינשי ולכן איסור שבת מוכיח טפי מאיסור בישולי עכו"ם ודו"ק

ה' א' רמז לציון קברות מה"ת מניין כו', נ"ב ע' ב"ב נ"ח א' ר' בנאה הוי מציין מערתא ע"ש ברש"י וע' ב"מ פ"ה ב' ר"ל הוי מציין מערתא דרבנן ע"ש ברש"י דמשמע דאינו חיוב מעיקר הדין רק למעלת צדיקים שלא תארע תקלה על ידם עש"ה וע"ע שבת ל"ד א'

שם ת"ל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, נ"ב הנה ממקרא זה אין לימוד אחיוב ציון רק בטומאת מת דהוא איסור לכהנים ויש לחוש שלא יעבור כהן על הטומאה ויעשה איסור ומשא"כ אשאר טומאות דאין כהן מוזהר עליהו אין ללמוד מכאן ולפי"ז צע"ק מגמ' סנהדרין ע"א א' אר"ש איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם ואף דטומאת צרעת איתקש למת דכתי' אל נא תהי כמת מ"מ ג"כ אין כהן מוזהר עלי' דעל כל הטומאות אמרו סתם בבכורות כ"ט דאין כהן מוזהר עלייהו וכן בנזיר מ"ח א' במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם כו' ואולי מעצמם עשו כן לציין משום אוכלי תרומה וטהרות אבל לא הי' חיוב בדבר ובאתי רק להעיר

שם ב' טומאה וקדשים, נ"ב אולי צ"ל תרומה וקדשים

ו' ב' צדין את האישות, נ"ב הוזכר מצודת האישות גם בכלים פכ"א מ"ג

שם מאי אישות כו' ברי' שאין לה עינים, נ"ב דוגמתו יש עוד ברי' שאין לה עינים והוא עטלף כנזכר בסנהדרין צ"ח ב' ע"ש ברש"י ד"ה עטלף

ז' א' אלא לאו דגינה, נ"ב ומדסיפא בכותל גינה רישא נמי בכותל גינה וקתני דמקרין כותל גינה הוא דמקרין הא דחצר ונפלה בונה אותה [פי' כדרכה] עכ"ל השאלתות פ' וזאת הברכה

ח' א' לי ולא לאורי, נ"ב דוגמתו פסחים ל"ג א' לו ולא לאורו

שם לא יעורר אדם כו', נ"ב ע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ה

שם ב' לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום, נ"ב בברכות נ"ח ב' איתא י"ב חודש וצע"ק דאמאי לא אמר גם כאן כן דטעמא דמתני' משום הכי והא דתנן ל' יום היינו משום דקודם ל' לא איכפת לן אי ע"י ההספד יהי' גרעון בעתיד בשמחת יו"ט דאכתי אין חיוב יו"ט עליו ורק תוך ל' ליו"ט דכבר חל חיוב יו"ט