גליוני הש"ס מועד שב

שם סכנה ואין בה מצוה, נ"ב דוגמתו מנחות ל"ב ב'

כ"ח א' אתה חסת על קן צפור כו' אתה חסת על אותו ואת בנו כו', נ"ב ע' תוד"ה מפני וע' תרגום יונתן עה"כ ואותו ואת בנו לא תשחטו וגו' וע' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנ"ג שאלת שהרמב"ם ז"ל נתן טעם לאיסור או"ב לפי שהבהמות בטבען דואגות על בניהם כשרואות ששוחטין את בניהם וטעם זה אינו מספיק למה ששוחטין זה שלא בפני זה, תשובה אל תתן לבך לטעמי המצוות שכ' הרב ז"ל כי יש ויש קושיות גדולות כמעט בכולן וגם בזו קושיא דא"כ נצטרך לומר שהבהמות כבני אדם מכירין את בניהם ואפי' לאחר גדלות שאינן כרוכין אחריהם ושאין האב דואג אלא האם ובשלוח הקן אין ההקפדה בשחיטה ויש הקפדה בלקיחה ושיניח האם הדואגת ויקח הבנים ושהבהמה דואגת והחי' אינה דואגת וחוץ מכבוד הרב ז"ל אין משגיחין בטעמים האלו וברוך היודע טעם גזירותיו עכ"ל וצע"ק על הרשב"א מסוגי' דכאן ודברי הקליר שהביאו התוס' ותרגום יונתן הנ"ל ועכ"פ אין כאן תלונה על הרמב"ם ז"ל שכ' ג"כ כן

שם אתו לשיולי מה למעלה ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור, נ"ב תמיד ל"ב א' וחגיגה י"א ב'

שם ב' בגימ"ל ושי"ן, נ"ב בס' יריאים סי' נ"א פי' דהוא ר"ת גערה שמתא כדאמרי' במ"ק (י"ז א') שנדה ר' יהודה מאן דסנו שומעני' עכ"ל ואינו מדוקדק לכאורה לפי"ז ל' שרי דממ"נ אם בר נידוי הוא הרי חיוב לנדותו לא לבד דשרי ואי לאו נידוי הוא הרי אסור לנדותו

שם רש"י ד"ה בג' ושי"ן כ' בר גירתא זונה, נ"ב בהגהות הב"ח הביא תרגום ירושלמי הנואף והנואפת גיורא וגיורתא וע"ע ע"ז י' ב' שדר לי' גרגירא ע"ש בתוס' דפירשו ג"כ גירא ל' זונה והביאו ג"כ תרגום ירושלמי הנ"ל ומ"ש רש"י ורבותי מפרשים גייפא הוא ג"כ ל' זנות ע' רש"י סנהדרין פ"ב ב' ד"ה גפתה לאמה ומ"ש רש"י שמא סריי' שם מוסרח ע' רש"י ב"מ צ"ג ב' ד"ה אמר לו גנבא סרייא

כ"ו א' א"ר אשי כו' כיון דאדעתא דידי קאתו כו', נ"ב כזה ב"ב ט' א' ר' אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי כו'

שם לא שנו כו', נ"ב זה קאי אכל הנזכר במשנה אפי' דברים שהם חמורים מביהכ"נ ולא אביהכ"נ לבד הוא דקאי ולכן גם ביהמ"ד אע"ג דעדיף מביהכ"נ ג"כ יכולין לשנותו במכירת זט"ה במעמד כו', שו"ת הרא"ש כלל ה' אות א' וע"ע שו"ת הרא"ש כלל י"ג אות ט"ז דכ' וז"ל דין בתים של הקדש נמכרים לצורך הקדש ע"י בעלים שהקדישום או ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כו' עכ"ל וצ"ע דבעלים אחרי שהקדישום מה להם עניין בם עוד שיהיו נמכרים על ידם

שם ב' אי לאו דה"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' הדר ה"ל מתנה כזביני, נ"ב ע' מסורת הש"ס וע"ע גיטין נ' ב' מתנה נמי אי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה והילכך כי פסידא דלקוחות דמי וע"ע ב"ק ק"ה ב' אתה נתתו לי במתנה כו' על מנת דעבידנא לך נייח דנפשא וע' ב"מ ל"ד ב' וע"ע ב"ב קנ"ו א' אי לאו דה"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' מתנה וע' תוס' גיטין י"א ב' ד"ה כל עש"ה וע"ע מעשרות פ"ב מ"א ע"ש בר"ש וע"ע ב"ב קל"ט ב' תוד"ה התם וע"ע רש"י כתובות מ"ט ב' ד"ה מיבעיא וע' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' ס"ג וע' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קע"ב

שם תשמישי מצוה נזרקין, נ"ב ע' ש"ע או"ח סי' כ"א סעי' א' מחלוקת אי מותר לזורקן לאשפה וע' ר"ן שבת פ' כל הכלים דנ"ג ע"א מש"ש אהך דשירי פרוזמאות וע' או"ח שם סי' קס"ח במג"א ס"ק מ"ב דאסור להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו"ם או לבהמה ובס' מנחה פתים שם ציין דמיון בש"ך יו"ד סי' ש"ו בשם היש"ש ובאבן עזרא עה"ת פ' יתרו עה"כ לא תבנה אתהן גזית ע"ש אולם הך דיש"ש וא"ע הנ"ל הוא בשירי קדושה ואין ראי' להך דפרוסת הבציעה כו' דהוא שירי מצוה וע' ילקוט פ' בא רמז ר"ח עה"כ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם שהיו שירי מצה ומרור ונשאום על שכמם משום חיבוב שירי מצוה ע"ש בז"ר וע"ע חילוק בין תשמישי מצוה לקדושה לעניין גרדומין במנחות ל"ה ב' ע"ש וע' תוס' כריתות ו' א' ד"ה מסייע לריב"ח דכתבו דאפי' אם הית' הקטורת נעשית בקוץ נמי א"א לשרות הצפורן במי רגלים דלא גרע משופר דאין בו קדושה אלא תשמישי מצוה דקיי"ל דנזרקין ותני' שלהי ר"ה דאסור לצחצחו במי רגלים מפני הכבוד וכ"ש קטורת שנקטר לפני ולפנים ביוה"כ עכ"ל ונ' דמה שהוצרכו להוסיף הך דשנקטר לפני כו' אף דבלא זה הק"ו פשוט ממצוה לקדושה היינו משום דיש סברא לומר דשופר עדיף גם מקדושה מפאת ש"ס ר"ה כ"ו א' דשופר כיון דלזכרון אתי כנכנס לפני ולפנים דמי עש"ה וע"כ הוצרכו להוסיף דגם קטורת הרי נכנס לפני ולפנים בפועל וא"ב שוב עדיף מפאת היותו קדושה ודו"ק וע' ש"ע או"ח סי' קנ"ד סעי' ג' בהג"ה דאסור לכבס מטפחת של ס"ת במי רגלים מפני הכבוד ובס' מנחת פתים הנ"ל שם דה"ה בתשמישי מצוה ומביא ראי' משופר ומתוס' כריתות הנ"ל ולפי הנ"ל אין ראי' וע"ע באבן עזרא ויקרא ז' פסוק י"ח דכ' רבותא יתיר' בטעם אבנים שלימות וגו' דאפי' שיהי' הנשאר חול לבד אף שלא יעשה בו דבר של בזיון מ"מ היותו חול לבד הוא דבר בלתי ראוי אחרי שבא ממנו חלק לקודש ע"ש וע"ע נדרים ס"ב א' ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו חול כו' נעקר מן העולם כו' והנה מ"ש דשופר חשיב קדושה מפאת אוז"ל דכיון דלזכרון אתו כפנים דמי נזכרתי דכן כ' הר"ן ר"ה פ' ראוהו ב"ד ד"ה ומיהו אע"ג דמסקי' חוץ משל פרה כו' עש"ה וי"ל דהיינו טעמא דנקט כאן בתשמישי מצוה רק סוכה לולב שופר ציצית ולא שאר מצוות והיינו משום דכלהו רבותא נינהו דה"א דליחשבו תשמישי קדושה סוכה מדרשא דחג הסוכות לד' כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל על הסוכה ולולב מבואר בריטב"א ריש לולב הגזול דאע"ג דבכל המצוות מהב"ע דרבנן דלא ילפי' מצוות מקדשים מ"מ לולב כיון דבא לרצות כקרבן דמי וילפי' לי' מקדשים ע"ש וציצית ה"א דכיון דשקול ככל התרי"ג מצוות ע' נדרים כ"ה א' א"כ כולל גם מצות שבקדשים וה"א דליחשוב קדושה מפאת זה ודו"ק ודע דהא דמצוה לא חשיב קדושה היינו רק לאחר שנעשה בו מצותו אבל בשעת קיום המצוה קדושה נהגינן בי' ע' רמב"ן שבת כ"ב א' ד"ה וכי

שם מריש ה"א האי פריסא כו', נ"ב ע' שו"ת מהר"ם פדואה סי' פ"ב

שם ההוא בי כנישתא כו', נ"ב ע' שו"ת מהרי"ל סי' ס"ה

כ"ז א' בהכ"נ מותר לעשותו ביהמ"ד, נ"ב ע' מה שדן מזה ומהך דלקמן דילמא שאני למוד כו' בשו"ת הרא"ש כלל י"ג אות י"ד

שם כיון דלא מעלו לי' אסור א"ד כיון דליכא לעלויי עילויא אחרינא שפיר דמי, נ"ב ע' מעין זה פלוגתא בקידושין י"ח א' דלר"ש מוכר לאישות אחר אישות אבל לא לשפחות אחר שפחות והטעם נ' דכיון דאיכא לעלויי' ע"י שימכרנה לאישות אחר השפחות דאישות עדיף משפחות לכן אין רשאי למוכרה לשפחות ורק לאישות אחר אישות רשאי כיון דליכא לעלויי' עילויא אחרינא ולת"ק כל היכא דלא מעלי אין חילוק בין איכא לעלויי' כו' וכסברא קמא דאיבעי' דכאן ולכן כי היכא דרשאי למוכרה לאישות אחר אישות ה"נ רשאי למוכרה לשפחות אחר שפחות ואולם לשפחות אחר אישות לתרוייהו אין רשאי דזה הוא לתרוייהו דלא נתנה לו תורה כח להורידה עכ"פ ודו"ק וכבר הזכרתי מזה בגליון שם שלא בביאור כ"נ: