גליוני הש"ס מועד רעח

ל"ו ב' ולא מטפחין כו', נ"ב בדינין והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' ז' כ' אותם דעבדו חינגא ביו"ט והעכו"ם מזמרים להם בכלי שיר לא ידענא מניין להם היתיר בדבר דהא כתבו כל הפוסקים דדווקא בנישואין התיר ראב"י' משום שמחת חתן וכלה משמע הא לאו הכי אסור ותנן נמי אין מטפחין כו' ע"ש ומשמע דשמחת חתן וכלה הוא חיוב גדול יותר משמחת יו"ט וצע"ק דשמחת יו"ט הוא מה"ת ואילו שמחת חתן וכלה לא ידעתי לו מקור בדאוריתא זולת מדברי קבלה ע' ברכות ו' ב' וקרא דושמחת בחגך דדרשי' ולא באשתך אין מורה על חיוב רק שכך הטבע ששמח באשתו שנושא וע"כ אין לו לישא במועד דמבטל לשמחת החג וקרא דושמח את אשתו הוא כל שנה ראשונה ואין לו עניין לכאן ועכ"פ אם נאמר כן דשמחת חתן וכלה יתיר' על שמחת יו"ט כדמשמע מלשון מהרי"ו י"ל דהא דאסרי' במ"ק ח' ב' נישואי אשה במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה הטעם רק מפאת דשמחת חתן וכלה יתיר' ומבטלת שמחת יו"ט וא"כ אין ראי' משם למ"ש המהרי"ו סי' קפ"ט לאסור פדיון הבן במועד מטעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ע"ש דשמחת פדיון הבן נ' דלא עדיפא משמחת יו"ט ואדרבה זוטרא מינה וא"כ אין ראי' מהך דמועד קטן וע"ע שו"ת מהרי"ל סי' ק"ט עש"ה

שם לא דנין ולא מקדשין כו', נ"ב ע' תוספתא פרק ד' כולה מתני' וקמסיים וכולן שעשאוה ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט עכ"ל התוספתא והביאה הרי"ף מן הירושלמי וע' תוספתא תמורה פ"א המימר אפי' בשבת ה"ז תמורה וסופג את הארבעים וצריך ביאור הא דאמר אפי' בשבת דאי לאשמעי' דאע"ג דעבר אשבות דהקדש בשבת חל זה הרי אין לו שייכות לתמורה דייקא יותר מהקדש עצמו והל"ל דין זה בהקדש וממילא נדעהו גם בתמורה וגם הרי כבר השמיענו כאן דין זה בהקדש ואולי ס"ל לתוספתא דתמורה הנ"ל באמת דבהקדיש בשבת אין ההקדש חל מדרבנן מפני עבירת השבות ופליג אתוספתא דכאן ורק בתמורה דייקא הוא דאמר דחל והטעם משום דתמורה גופה עביר' היא ואפ"ה חיילא מגזה"כ לכן גם איסור אחר אינו מונע החלות ולית לי' סברא דובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר ועי"ל דכוונת התוספתא רק אהיכא דשגג באיסור שבת וס"ל דבהקדש כה"ג לא חל משום דהוי הקדש טעות שאילו ידע לא הי' רוצה להקדיש ולעבור אשבות ובתמורה הוא דחל משום דגם תמורה בטעות הוי תמורה ושפיר היא רבותא בתמורה דה"א ג"כ דרק טעות דתמורה עצמה שלא ידע מאיסור התמורה הוא דגלי בי' רחמנא דחל בטעות ע' תמורה י"ז א' אבל לא אם הי' בה טעות של איסור אחר

שם חבית של שייטין, נ"ב הוזכר כלים פ"ב מ"ג

ל"ח א' א"ל ר' אבא הרי שנתערב כו' אחיכו עלי', נ"ב דוגמתו מנחות ע"ד א' א"ל ר' אבא דילמא לאיבוד אחיכו עלי' וע"ע אחיכו עלי' בנדה כ"ז א'

שם ב' הרי שנתערב כו', נ"ב ע' ירושלמי ב"ב פ"ו ה"א וכצ"ל שם ר' חייא בר בא שאל סאה שעורין שנפלה לתוך מאה של חטין מוכר ולוקח מהו שיחלקו לו את השבח פי' שמכר ראובן לשמעון מאה סאה חוטין ונפל לתוכן סאה שעורין של ראובן דנשבחו השעורין עי"כ שבתוך תערובת גדול כזה אינם ניכרים ונמכרים בכלל חוטין דדמיהן ביוקר משעורין וע"ז בעי אם ראובן חולק בשבח השעורין א"ד אין שמעון צריך לשלם לו רק שיווי סאה שעורין בלבד, ר' יצחק בר טבליי שאל סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין כהן וישראל מהו שיחלקו את השבח פי' אם נפלה סאה תרומה של כהן במאה חולין של ישראל דנתבטלה התרומה והותרה לזרים והוקרה עי"כ דחולין שיש להם לוקחים הרבה יקרים יותר מתרומה דאין לוקחין עלי' רק כהנים לבד כמבואר בכ"ד ובעי ג"כ אם הכהן חולק בשבח שהשביחה התרומה והוקר דמי' א"ד אין הישראל צריך לשלם לו רק שיווי סאה תרומה לבד וע"ז פשיט שם מהך דהבורר צרורות כו' דכיון דחייב לשלם לו דמי חטים הואיל והם נמכרים בתערובת בכלל חטים בדמי חטים לכן גם כאן השעורים מיד יש להם שיווי חטים במה שנמכרים בתערובת בדמי חטים וכן בתרומה כזה יש לה שיווי של חולין מפאת שנמכרת בתערובת אחד ומאה כך ושפיר המוכר והכהן חולקין בשבח וע"ע ירושלמי תרומות פ"ה ה"ב תני סאה תרומה שנפלה למאה אומר לכהן ולא דמי עצים אני חייב לך כו' ומיירי שם בתרומה טמאה דכהן שנפלה במאה חולין דישראל דמעיקרא הי' שוויים רק להסקה כעצים ועתה הותרו לאכילה ורוצה הישראל לשלם רק שוויים כדמי עצים והכהן מבקש התשלומין כפי שוויים עכשיו לאכילה עש"ה כל הסוגי' בירושלמי ויש לדון הרבה מסוגיות הירושלמי הנ"ל לסוגי' דכאן ובאתי רק להעיר

שם יאכל הלה וחדי, נ"ב כל' זה ב"ב קע"א ב' ודע דיש להסתפק בנתערב פמש"פ שלו ברוב של חבירו אי אמרי' ג"כ דלא בטל דכיון דפמש"פ לא מיקרי ממון אולי לית בי' כללא דממונא לא בטל ואולם מסברא נ' דג"כ לא בטל דגם בפמש"פ יש לנו לומר מי שנתערב כו' יאכל הלה וחדי וכמובן ואמנם מצאתי בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תר"ד ע"ש שכ' דבכור שהוא בבית הבעלים ישראל ומטיל זבל אזי הזבל הוא ממונו של כהן וכ' שם עוד דהיכא דבכורות מועטים ולית דמי לזבליהון ונתערב בזבל אחרינא של הישראל ליכא למיחש והיכא דנפישי בכורות ונפיש זבליהון ואית לי' דמי אז צריך לתת הדמים לכהן ע"ש ומשמע דפמש"פ שפיר בטל אולם אין ראי' משם אממון שיש לו תובעין וכדמחלקי' כזה להלן בסוגין וגם ממ"ש ז"ל ונתערב סתמא ולא כ' ונתערב ברוב משמע קצת דאין כוונתו אביטול רק דאין השבט מקפיד בכה"ג אם כבר נתערב ומסתמא אחולי מחלי לי' ובאתי רק להעיר

שם תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל, נ"ב ע' גליון הרי"פ והוזכר עוד ע"ז ס"ט א' דילמא כתבלין של תרומה בקדירה דמי דלא בטל טעמייהו

שם וטעמא לא בטיל, נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל ב' אות א' וע"ע שם אות ב' דכ' דמידי דלטעמא עביד גם מה"ת לא בטל

ל"ט א' חמשה דברים נאמרו כו', נ"ב בתוספתא פרק ד' חשיב נמי מברכין על השלהבת (ואין מברכין על הגחלת וע' ברכות נ"ג ב' ואולם בש"ס כאן חשיב רק מה שהגחלת הוא יותר ממש מן השלהבת

שם עכו"ם דמאיסה ובדילי אינשי מיני' לא גזרו בה רבנן הקדש דלא מאיס ולא בדילי כו' גזרו כו', נ"ב דוגמת חילוק זה חולין פ"ח א' וע"ע דוגמא מעילה ב' ב', פסחים ו' א' ועמש"ש בגליון ועוד בפסחים י"א א' וע"ע גיטין נ"ג ב' משום חומרא דע"ז מיבדל בדילי מיני' וע' הג"א פ"ק דפסחים בשם ראב"י' דחבית של יי"נ צריך היכירא דלא בדילי אינשי מיני' ונ' הכוונה וודאי על סתם יינם אבל יין שנתנסך לעכו"ם ממש ה"ל תקרובת עכו"ם דחמור עוד מעכו"ם עצמה דאמר כאן דבדילי' מיני' ואולי לעניין מאוס ובדילי מיני' לא תלוי בחומרא עצמותית של הדבר רק כפי מה שהוא בעיני בני אדם ויוכל להיות דע"ז עצמה יותר מאוס בעיניהם מתקרובת ע"ז

שם דאדיי' אדויי, נ"ב כל' זה ב"ק י"ט ב' וכ"ב א' וע"ע סנהדרין ז' א' גברא דרחיצנא עלי' אדיי' לגזיזי' וקם י"ל ג"כ הפי' מל' השלכה כמו כאן והכוונה איש שבטחתי בו השליך וסילק כחו ואגרופו וקם והלך לו ולא רצה לעזרני וע"ש ברש"י ובגליון בשם הערוך וע"ע תיבות דאדיי' אדויי בב"ק צ"ח א'

מ' א' אין משקין ושוחטין את המדבריות, נ"ב בס' יריאים סי' ק"ב כ' דמוקצה דמדבריות אינו ככל מוקצה דאיסורו מלתא דהוצאה רק הוא מטעם מחוסרת צדה שלא יצודם ביו"ט ע"ש: