גליוני הש"ס מועד רעז

שם רש"י ד"ה חלה שנטמאת כ' אפ"ה בשמן שריפה לא כו', נ"ב ע' חידושי רמב"ן שבת כ"ג ב' ד"ה א"ל אביי הביא דברי רש"י הנ"ל וכ' וז"ל פי' לפירושו משום דעיקר כוונתו של אדם בשריפה זו למצוה של גבוה וצורך הדיוט ממילא הוא דאתי כו' עכ"ל וצ"ע דטעם זה שייך רק בשריפה שנהנה בה ג"כ בהדלקת נר והסקה תחת תבשילו אבל בהאכלה לבהמה הא לא שייך טעם זה וע"כ דמצות הביעור בעצמותה נחשבת מלאכה אף שאיננה מעשה מלאכה וא"כ תו לא צריך עוד בהדלקת נר כו' לטעם הרמב"ן הנ"ל דבפשיטות הוא אסור דכיון דקיום מצות הביעור עצמו חשוב מלאכה וזה הרי אין בו צורך הדיוט כלל דכך הי' רואה לאורו והי' תבשילו מתבשל אם לא הית' ההבערה מצוה כמו עתה אשר הוא מצוה וא"כ מקיום המצוה דהוא עצמו מלאכה יהא אין גופו נהנה כלל וא"כ הא ה"ל מלאכה שלא לצורך ודו"ק וע' ברמב"ן שם בדיבור הנ"ל דכ' ובוודאי אפשר למימר דאביי סברי אילו הי' בו משום שריפת קדשים אף מעיו"ט אסור כיון שעיקר השריפה בשבת ובירושלמי נמי איכא הכי ולא דמיא להדלקת נר דחולין דהכא הבערה גופי' חשיבא לי' מלאכה עכ"ל וה"ז כסברת רש"י כאן דביעור הקודש עצמו חשוב מלאכה לא מפאת מעשה מלאכת הבערה דאילו מפאת מעשה מלאכת הבערה הרי אין שום סברא לאסור להדליקו מערב שבת יותר מנר דחולין [ולנימוקי יוסף ב"ק דכ' גם בטעם נר דחולין דנחשב שעשה הכל מיד ולולי זה הי' ראוי להיותו אסור משום אשו משום חציו מובן היטיב דכאן דהביעור נחשב מלאכה זה וודאי א"א לומר דנתבער הקודש מעיו"ט שהרי ישנו ולא נתבער ורק לעניין מעשה הבערה של האדם שייך לומר דעשה הכל מיד וכמובן] ואולם לולי דברי הרמב"ן הי' נ' דטעם הירושלמי לאו משום איסור מלאכה הוא רק דכיון דכתי' והנותר ממנו עד בוקר וגו' ודרשי' בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו כך קבע הכתוב זמן ביעור הקודש פסול בחול ולא ביו"ט וה"ה לא בשבת דיו"ט ושבת כי הדדי נינהו ואם מתבערים בשבת ויו"ט ה"ל מבטל מצות שריפת קדשים כיון ששורפן שלא בזמן מצות שריפתן

כ"ח א' מותר לעשות סימן בבשר כו', נ"ב אע"ג דיש בזה משום כתיבה כיון דהיא רשימה ובשבת ק"ג א' דלא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם מ"מ ביו"ט כיון דהוא לצורך אוכל נפש מותר, שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ו ויש לדון בדבריו הרבה

שם ב' ואמר לי כו' וחזיתי' לדעתי' כו' וקסבר הלכה ואין מורין כן, נ"ב כזה מנחות ל"ו ב'

שם ר"י מתיר אף מכשירי כי', נ"ב מ"מ סברא דמתוך שהותרה לצורך כי' לא אמרי' במכשירין, חידושי רמב"ן שבת קכ"ד ב' ד"ה וב"ה מתירין

שם וכתי' לכם כו', נ"ב מה דק' א"כ איסורא דלעכו"ם לר' יהודה מנ"ל ע' ס' קרבן חגיגה סי' כ"ד וע' רשב"א מגילה ח' ב' ד"ה לא קשיא

כ"ט ב' או חמשים אגוזים עשרה אפרסקין כו', נ"ב כסדר זה אגוזים אפרסקין רמונים אתרוג הוזכרו גם בעירובין כ"ט א' ע"ש

שם ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, נ"ב כל' זה שבת קנ"א

ל' א' דאית בי' קוצים, נ"ב כזה ב"ב כ' א'

שם ב' ואם התנה עלי', נ"ב ל' התוספתא פרק ג' אם אמר כשארצה אטול ה"ז מותר

שם ומי מהני כו', נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל כ"ב אות ח' וכלל כ"ד אות ט'

שם תוד"ה אמר כ' מצי נמי למיפרך כו', נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים ר'

ל"א א' תוד"ה מן הקרפף כו', כ' וי"ל דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם כדמוכח בפ' כלל גדול דע"ג ע"ב עכ"ל וצ"ע דלא מוכח כן שם כלל וע' שבת קמ"ג ב' נתפזרו לו פירות בחצר כו' אבל לא לתוך הסל שלא יעשה כו' ומבואר ג"כ דמשום מעמר אין בו וע' ירושלמי מעשרות פ"א ה"ב מכניסין במעי מלפפון כו' ע"ש כולה סוגי' ובפני משה

ל"ב א' מאי ערניות כו' צעי חקלייתא, נ"ב כזה בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ג כגון העירנין הללו היינו בני הכפרים ע"ש בפני משה

שם ב' התם בניין קבע אסרה תורה בניין עראי לא אסרה תורה וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע והכא משום כבודו לא גזרו בי' רבנן,. נ"ב ע' ס' תניא סי' י"ב בעניין הטמנה שכ' ויו"ט שחל להיות בע"ש מצאתי בשם הר' יהודה כו' שלא להטמין באבנים כו' דהוי כמו בניין ומנהגינו להטמין כו' גם החבר הר' בנימין כו' כ' שאין להקפיד בכך שלא אסרה תורה אלא בניין קבע ורבנן גזרו על בניין עראי משום בניין קבע ומשום כבוד שבת לא גזרו רבנן עכ"ל והוא דוגמת ל' דכאן ונ' שלקח דבריו מהך דכאן וצ"ע בכל שריותי דמצינו משום כבוד הבריות ע' ברכות י"ט ב' וע"ש במסורת הש"ס אם יש להתיר ג"ר משום כבוד שבת

ל"ג א' גליון הש"ס ד"ה תוד"ה דרש כ' ע' מהרש"א כו', נ"ב וע"ע שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים קצ"ו

שם ב' רש"י ד"ה אלותא כ' מקלות גדולים כמו ולא באלה, נ"ב י"ל דמיון יותר ומחינן לה באלוותא דבבא בתרא ע"ג א', ס' חות יאיר בסופו בשו"ת הגאון מהר"ד אופנהיים

ל"ד א' רש"י ד"ה שצריך לבדקן כ' דילמא פקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך. נ"ב דוגמתו מ"ק ב' א' דמעין היוצא בתחלה חמור להשקות ממנו מחשש דילמא אתי לאינפולי ואישתכח דטרח שלא לצורך

שם גליון הש"ס ד"ה רש"י ד"ה ואין חוששין כו' כ' ק' לי כו', נ"ב (כבר קדמו בקושי' זו החות יאיר כאן במקומו בגליון הרי"ף דף ר"א ע"א ואולם מאי דפשיטא להו לתרוייהו ז"ל דיש במקלקל עכ"פ איסור דרבנן ע' רש"י עירובין ל"ה א' ד"ה ובעי סכינא למיפסקי' וע' רש"י שבת קמ"ו א' ד"ה שובר וצ"ע]

שם ב' תוד"ה ואומר כ' מקשה בירושלמי כו', נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים קצ"ח וע' חידושי רמב"ן שבת י"ב א' דכ' דהא דחשבינן לר"א מדב"ש אע"ג דר"א תלמידו של ריב"ז הי' וריב"ז תלמידו של הלל הי' מ"מ אפשר שחזר ושימש לשמאי או לאחד מתלמידיו או שהסכים עמהם בדבריהם ונמנה עמהן כו' ע"ש

ל"ה א' הלל לעצמו אוסר, נ"ב דוגמת ל' זה נדה י"ד ב' כשטיהר ר' יוסי לעצמו טיהר ע"ש וכזה עוד בברכות מ"ח א' לגרמי' הוא דעבד ע"ש במסורת הש"ס וע' פירש"י תענית י"ד ב' ד"ה לגרמי' וצ"ע ואולם כהך דפירש"י תענית הוא ג"כ ל' הגמ' מנחות כ"א ב' שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן דהפי' שם להנאתן ע"ש

שם ב' מאן דתני משילין כו' דכתי' כי ישל כו', נ"ב ע' מזה ג"כ בסוטה ל"ה א' ע"ש ברש"י ד"ה שעשה צרכיו וע"ע ירושלמי מכות פרק ב' ה"ב נאמר כאן נשילה ונאמר להלן כי ישל זיתך מה נשילה שנאמר להלן נשיר' כו' עש"ה

שם ומאן דתני משחירין לא משתבש כו' דתנן השחור כו', נ"ב כל' זה ג"כ בתענית כ"ה ב' לתהומא עילאה א"ל חשור מימיך והוא מל' מקרא חשרת מים היינו ירידת מים ואע"ג דכאן היא שחור ושם חשור אין זה דקדוק דהוא ממלות המתהפכות כמו כבש כשב חלד חדל שמלה שלמה וכנודע: