גליוני הש"ס מועד רעו

באתוון דאוריתא כלל ז' וע"ע כל' רש"י זה גם בתוס' מנחות פ"א ב' ד"ה תודה

שם ב' לא ליהדר לי' מילתא טפי כו', נ"ב בשו"ת מהראנ"ח סי' ע"ז כ' דמ"מ אי אהדר לי' טפי אין מענישין אותו

שם לכם ולא לעכו"ם, נ"ב טעמא דמילתא לפי שהם אינם שומרי יו"ט לכן אין לחלל היו"ט עליהן כי הך דע"ז כ"ו א' דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן, שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תשצ"ו ד"ה עוד כתב ועוד סיים דבריו ואפי' כהן כו' וע"ש חידוש דמתבאר מדבריו דישראל שמאמין בכה"ת רק שאינו מאמין בזה הדין דמותר לשחוט ביו"ט לצורך אוכל נפש אזי אסור מה"ת לשחוט ביו"ט לצורך אכילתו דה"ל כמו לנכרים לעניין השחיטה עש"ה

שם לכם ולא לכלבים, נ"ב דוגמתו חולין ק"מ א' לך ולא לכלבך

כ"א א' שאני שבות שבת משבות יו"ט, נ"ב כל' זה לקמן ל"ב א'

שם דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, נ"ב כל' זה פסחים מ"ו ב', ב"ק ק"ו ב', חולין ט"ו ב'

שם ב' מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך, שנא' לכלב תשליכון אותו, נ"ב ל' הבה"ג ה' יו"ט

שם חזו להיסק גדול, נ"ב לקמן ל"ג א' ובבא בתרא י"ט ב' ע"ש

כ"ב א' מהו לכחול כו', נ"ב ע' שו"ת הרד"ך בית כ"ב חדר ג'

שם ב' תחלתו מכבה וסופו מבעיר, נ"ב יבמות קכ"א ב'

כ"ג א' משום דקא מוליד, נ"ב כזה לקמן ל"ג ב', עירובין ק"ד א' אולודי קלא אסור, שבת נ"א ב' רש"י ד"ה כדי שיזובו מימיו וע"ע שבת ק"מ א' לאולודי חיוורא קמכוין ואסור ואינו עניין לכאן דשם הטעם משום מכבס וע' מהרי"ל ה' אתרוג דאסור להניח האתרוג על גבי שום דבר ביו"ט משום דמוליד בו ריח כדאמר כאן בכסא אשיראי ע"ש וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ד על המלאכה שהוזכרה ברש"י כתובות ס"ו א' ד"ה שתים שלש וארבע בב"א שהאשה מחממת בחיקה ביצי תולעים והם נוצרים דזה אסור בשבת משום דקמוליד תולעת ע"ש וע' זה בארוכה יותר בשלטי הגבורים שעל המרדכי שבת דפ"א ע"א מדפי הרי"ף ד"ה צ"ע על הכרכום כו' עש"ה ויש לדון מדוע תשמיש המטה מותר בשבת הא קמוליד אדם

שם א"ל רבא לר"נ ולומר מר הלכה כו' שהרי כו' א"ל אנא כר"ש סבירא לי, נ"ב כזה ב"ק כ"ד א' ע"ש

שם תוד"ה ע"ג חרס כ' וכן משמע בירושלמי מהו לאדלוקי נר של בטלה ביו"ט, נ"ב ע' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רע"ז כ' ופי' נר של בטילה נר שאינו צריך לו אלא לכבוד בעלמא

שם ב' ואין נותנין לפניהם מזונות. נ"ב במהרי"ל ה' ר"ה כ' כשהולכין אל הנהרות (לתשליך) אל יוליכו עמהם שום מזון להשליך אל הדגים משום דמוקצים הם דמחוסרין צידה ואין מאכילין ביו"ט אלא לדבר הראוי לו כו' ועוד שם דהנושא מזון עמו תרתי ריעותא עביד דנושא חוץ לעירוב ומאכיל את המוקצה עכ"ל וצ"ע דטעם זה אינו לא כרש"י ולא כתוס' דכאן רק אזיל לכאורה בשיטה דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ולא קיי"ל הכי

שם רש"י ד"ה אין צדין דגים כ' חייש למכמר בשרא, נ"ב ל' הגמ' פסחים נ"ח א' וע"ש פלוגתא בזה אי חיישי' למכמר בשרא

שם רש"י ד"ה ואין נותנין כ' וגדול אוכל את הקטן, נ"ב כן הוא בע"ז ד' א' וע"ע בכורות ז' ב' במשנה

כ"ד ב' מותרין למאי רב אמר מותרין לקבל ולוי אמר מותרין באכילה, נ"ב היינו דרב ס"ל פירושא דמותרין לפרט אחד לקבל ולוי משמע לי' לישנא דמותרין דמותרין לגמרי ואפי' באכילה ודוגמתו חולין צ"ה א' דאהא דתנן חתיכות מותרות אמר שם רב אמר מותרות משום נבילה ולוי אמר מותרות באכילה ואע"ג דאמר להלן דאנא ולוי הוינן קמי' דרבי כו' מ"מ רבי גופי' נסתפק בזה אי תיבת מותרין דאמר ר"ג לגמרי משמע וכנ"ל וע"כ רב ששמע חזרתו של רבי סבור דשייך מותרין לפרט אחר ולוי דלא שמע פליג עלי' וע"כ גם בהך דחולין לטעמייהו הוא דפליגי וכנ"ל

שם ופירי דכבישי בירקא, נ"ב כזה במנחות נ' ב' דכביש לי' בירקא

כ"ה א' לאכול ממנה כזית צלי, נ"ב צ"ע מדוע בעי' כזית דנהי דפחות מכזית לאו אכילה היא מ"מ הנאה מיהת הא חשיב וכמבואר בירושלמי תרומות דמודה ר"ל באיסורי הנאה והיינו משום דטעמא דר"ל דח"ש מותר מה"ת משום דאכילה אמר רחמנא וליכא כמבואר ביומא וע"כ באיסורי הנאה הנאה מיהת חשיב ואסור משום הנאה וא"כ ביו"ט דעבור הנאה ג"כ מותר לשחוט מטעם מתוך א"כ ל"ל כזית וא"ל דמשום דנקט ר"ע כזית נקט נמי ת"ק כזית ור"ע לטעמי' דלית לי' מתוך דזה דוחק כיון דדברי ר"ע הוזכרו אחרי דבחי ת"ק ואמר אפי' כו' ועוד דא"כ ל"ל בפ"ק דפסחים למידק ממימרא דר"ע דבריתא דלית לי' מתוך תיפוק לי' ממימרא דר"ע כאן במשנה וצ"ע

שם ב' רש"י ד"ה בכור שנפל לבור כ' והשוחטו כשהוא תם הוי שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת, נ"ב ע' שו"ת מהר"י ברונא סי' רמ"ד דכ' וז"ל ונראה דהשוחט בכור תם בח"ל חייב כרת משום שחוטי חוץ וכן בסמ"ג גבי מעשר בהמה אע"ג דר' דווקא המעלה ולא השוחט אבל רש"י משמע דאיכא כרת בשחוטי חוץ בפ' כל פסולי המוקדשין כו' וכן פירש"י בפ' אין צדין השוחט בכור בזה"ז חייב כרת עכ"ל ומ"ש אע"ג דר' דווקא המעלה ולא השוחט ויש כאן איזה חסרון ושיבוש אבל עכ"פ נראה מדבריו דיש דיעה אחת דרק המעלה חייב כרת ולא השוחט ולא ידעתי מי הוא הדיעה הזאת וגם הוא פליאה גדולה דאין שום סברא וטעם לחלק בין שחיטה להעלאה וצע"ג ושוב ראיתי לו עוד בסי' רנ"ז דכ' דקיי"ל דהשוחט בכור תם בחוץ אפי' בח"ל חייב כרת כו' אע"ג דר"י סבר דווקא המעלה בחוץ בזה"ז ולא השוחט אנן קיי"ל כרש"י בהא דחייב כרת עכ"ל וגם זה לא ידעתי מ"ש אע"ג דר"י סבר ואם כוונתו אמימרא דר' יוחנן זבחים ק"ז ב' דהמעלה בזה"ז חייב לא יפול ע"ז לומר דלא קיי"ל כר' יוחנן אלא כרש"י דא"א לרש"י לחלוק על ר' יוחנן וגוף מאי דנקט ר' יוחנן המעלה ולא השוחט ע' תוס' זבחים נ"ט ב' ואין לדבריהם עניין לכאן

כ"ו א' תוד"ה בכור כ' וא"ת מ"ש דבכל דוכתא כו', נ"ב בשאלתות פ' בא כ' וז"ל אע"ג דר' יהודה מחמיר במוקצה בעלמא הכא מיקל דהא דעתי' עלי' ורש"א כי האי גוונא הוי מוקצה אע"ג דר"ש שרי מוקצה בעלמא הכא אסור דאמר מי יימר דמזדקיק לי' חכם עכ"ל וע"ש וחידוש על התוס' שלא הביאו כלל דברי השאלתות

כ"ז א' אמי ורדינאה, נ"ב ע' רש"י וע"ע רש"י נדה י"ט ב' ד"ה אמי ורדינאה וע"ע דוגמא לפי' א' דרש"י בסוטה י"ב א' וארדן כו' על שהיו פני' דומין לורד ועור כזה שם ל"ו ב' וארד שפניו דומין לורד וע"ש במסורת הש"ס

שם ב' דלמא את גרמת לי', נ"ב ע' שו"ת מהר"י ברונא סי' קס"א וסי' קס"ב וע"ש בסי' קס"ב חידוש דגרם הטלת מום הוא רק איסור דרבנן ודרשא דכל מום הוא רק אסמכתא עש"ה: