גליוני הש"ס מועד רעד

תוספתא שבת פרק י"ג מדיחין עשרה כוסות שאם ירצה ישתה באחת מהן כו'

שם התירו סופן משום תחלתן, נ"ב ע' שו"ת חות יאיר סי' קט"ו דנסתפק לומר דרק בצרכי רבים אמרי' כן ע"ש וע' תענית כ' ב' א"כ נמצאת מכשילן לעת"ל ומה שציינתי שם בגליון וע' ראבי' סי' ק"ע דכ' דרק בדקדוק שלשה דברים דכאן התירו כו' ואין עוד כיוצא בהן עש"ה וע' תוס' עירובין מ"ד ב' ד"ה כל ותוס' ר"ה כ"ג ב' ד"ה שיהיו מהלכין וע"ש בראבי' עוד דכ' דבדאוריתא לא שייכא סברא דהיתיר סופו משום תחלתו וע' שו"ח מהרי"ל סי' מ"ג ואולי זה הי' טעם המורים כו' דס"ל גם בדאוריתא סברא דהיתיר סופו כו' ולכן גם החזרה מותרת כיון דהתיר' תורה טומאת קרובים דנ' הטעם משום מצות קבורת המת וכיון דלולי יחזיר לא יוכל לקוברו לכן גם החזרה מותרת וע"ע ברוקח ה' שבת סי' ס"ז וע"ע שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י"ז וע' שלטי הגבורים בפרקין דקפ"ו ע"ב מדפי הרי"ף אות ד' פי' ר"ח קטן למולו כו' ע"ש בסוף הדיבור דקפ"ז ע"א וע' ירושלמי מועד קטן פרק א' הלכה ד' ובשירי קרבן שם ד"ה התירו סופו מפני תחלתו

י"ב א' דאי ב"ה כו', נ"ב אע"ג דלב"ה נמי אמרי' מתוך רק בדבר שיש בו צורך היום מ"מ כאן נמי אמרי' מתוך שהותרה שחיטה לצורך גבוה בעולת ראי' ושלמי חגיגה דאינון צורך היום לגבוה הותרה נמי שלא לצורך גבוה דהיא עולת נדבה דהיא הנאה דהדיוט, חידושי רמב"ן שבת קכ"ד ב' ד"ה וב"ה מתירין ולפי"ז מצינו עוד עניין מתוך חוץ ממתוך שהותרה לצורך אוכל נפש כו' וע' תוס' פסחים ט' א' סד"ה בשפחתו דכ' ועוד דכאן לא הי' לצורך המת וע"ש בפסקי תוס' פסק ל"ט דאין כהן מטמא שלא לצורך המת ויל"ע ג"כ מדוע לא אמרי' סברא דמתוך שהותרה לצורך כו' ושוב ראיתי בהלכות קטנות להרא"ש ה' טומאה סוף סי' ז' שכ' הא כ"ז שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך ובין שלא לצורך וע"ש בדברי חמודות העיר מתוס' פסחים הנ"ל ועכ"פ בדעת הרא"ש י"ל דהיינו טעמי' משום סברא דמתוך שהותרה לצורך כו' וע"ע סברא דמתוך להתיר בזבחים כ"ב ב' אבל טמא מת מתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד וע"ע חידושי רמב"ן שבת קל"ט ב' דכ' דכיון דמצוה הוא התירו בה מקצת מלאכה אפי' שלא לצורך כו' ע"ש ואולי ג"כ מסברא דמתוך שהותרה לצורך כו' נגעו בה וע"ע נדרים פ"ב ב' נדרה מב' ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאין מתענה ע"ש בפי' הרא"ש דמיירי כשאותו שאין מתענה ג"כ יש בו קצת עינוי אלא דאינו עינוי גמור שיוחשב עינוי נפש ויוכל להפירו מצד עצמו ורק מתוך שמיפר למתענה עינוי גמור מיפר נמי לאידך שיש בו עינוי קצת ע"ש וה"ז ג"כ דוגמת מתוך דיו"ט דאמרי' דמתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא בו צורך קצת

שם ב' ב"ש היא כו', נ"ב ע' שו"ת ראשית בכורים ח"ב סי' ז' הקשה מהך דשבת ע' א' דמ"ד הבערה לחלק יצאת ולא ילפי' לחלק מבחריש ובקציר תשבות היינו משום דה"ל חריש וקציר ב"כ הבכ"א ואין מלמדין ע"ש ברש"י ותוס', וא"כ לשמאי הזקן דס"ל קידושין מ"ג א' דב"כ הבכ"א מלמדין ע"כ דהבערה ללאו יצאת לא לחלק וא"כ לתוס' פסחים ה' ב' ד"ה לחלק דלמ"ד הבערה ללאו יצאתה הבערה מותרת ביו"ט לגמרי א"כ איך אפשר לאוקמי כאן הך דהבערה ובישול כב"ש וכי יחלקו ב"ש על שמאי רבן ע"ש והי' לו להביא בזה תוס' יבמות קי"ז א' ד"ה ב"ה שכתבו ותימא וכי נחלקו ב"ה על הלל רבן כו' אולם באמת מצינו כזה בכמה דוכתי והארכתי במ"א וגוף קישתו הנ"ל הוא רק דרך פלפול ויש ליישבה בכמה גווני

שם ה"נ לא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך. נ"ב הא דפתח בהבערה ובישול וסיים בהבערה לחוד והמפלפלים הרבו בזה הנה דוגמתו ממש ברכות י"ד א' בהלל ובמגילה מהו שיפסיק אמרי' ק"ו ק"ש דאוריתא פוסק הלל דרבנן מיבעי' הרי דפתח בהלל ומגילה וסיים בהלל לחוד והטעם דמובן מאיליו דה"ה למגילה ונקט הלל משום דפתח בי' וה"נ דכוותה וע' נדה י' ב' פתחת בתרי וסיימת בחדא ע"ש בתוס' ואינו עניין לכאן וע' מנחות כ"ו א' נטמא וה"ה לאבוד ושרוף והאי דקאמר ניטמא רישיהו נקט וה"נ הבערה דרישא נקט וה"ה לבישול ואולם בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' שס"ג ראיתי שדיקדק בש"ס חולין כ"ז ב' דמייתי הך דהנוחר והמעקר פטור מלכסות ואמר ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי וברשב"א שם הביא דברי אומר דגם מעקר זו היא שחיטתו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת וכ' הרשב"א ע"ז וזו טעות גמורה שלא אמרו אלא בנוחר כו' ותדע לך דאי לא לימא נחירתו ועקירתו זו היא שחיטתו או לימא סתם ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת זו היא שחיטתו דקאי אתרוייהו ולמה לו לפרוט נחירתו עכ"ל ז"ל [ומש"ש ברשב"א במה שאמרו בפ' כיסוי הדם הוא ט"ס וצ"ל בפ' השוחט] וא"כ לדברי הרשב"א גם כאן יש לנו לדקדק כזה דהול"ל ה"נ לא אמרי' מתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך כו' או הול"ל ה"נ לא אמרי' מתוך שהותרה לצורך כו' אבל לא הי' לו לפרוט הבערה ואולם לולי דברי הרשב"א נלענ"ד פשוט כמ"ש דאין לדקדק בזה כלל וגם בהך דחולין אין לדקדק כן דנקט נחיר' שהוזכרה תחלה וה"ה לעיקור

שם טפלה, נ"ב פירש"י לטפל ולהוליך של אמש עם היום ודוגמת ל' זה חגיגה ח' ב' טופל ומביא כו'

י"ד ב' אין שורה פחותה משלשה כו', נ"ב כזה בפי' הראב"ד עדיות פ"ד מ"ג בשם הירושלמי

שם תוד"ה מפני כ' ול"נ דלא אשכחנא כו', נ"ב ע' שו"ת הר"י מגא"ש סי' קפ"ג וע' מהרי"ל ה' סוכה מש"ש ומותר לתלות בה (בסוכה) יריעות שעטנז רק שיהיו תולין למעלה מתשמיש אדם ומה שמצילין למעלה מן החמה והרוח אין לחוש וראי' מאבידה דהיא מותרת להשתמש בה בכה"ג עכ"ל ונ' כוונתו דלצורכו ולצורכה שרי גם באבידה ע' תוס' ב"מ ל' א' ד"ה לצורכו והיינו משום דכוונתו רק לצורכה ואי אתא צורכו נמי ממילא לית לן בה וה"נ כוונתו למצוה ואי נהנה נמי ממילא מהגנת החמה כו' לית לן בה ואולם צ"ע דמה צריך לראי' כלל אטו כלאי בגדים אסורים בהנאה הא אין אסורים רק בלבוש וכיסוי ע' כלאים פ"ח מ"א ואם הם למעלה מתשמיש אדם א"כ מה בכך שמגינים מן החמה הרי אין כאן רק הנאה לבד וצ"ע

ט"ו ב' שמא יפשע, נ"ב וברש"י ישבח כו' ומשמע דשכחה היא פשיעה ולא אונס וע' אריכות בזה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ח וע' שו"ת עבודת הגרשוני סי' ב' דהביא מתשובת הרשב"א דשכחה הוי שוגג וכ' ע"ז וז"ל ואין לומר מאן לימא לן דשכחה הוי שוגג דלמא שכחה הוי מזיד גבי אדם כדאמרי' גבי שומרים כל לא ידענא פשיעותא היא הא ליתא דהא איתא בפ' כיצד הרגל כו' הית' אבן מונחת לו בתוך חיקו והכיר בה ושכחה לעניין נזקין חייב לעניין ד' דברים פטור ופירש"י לעניין ד' דברים פטור אעפ"י דהכיר בה הוי שכחה שגגה ולא פשיעה הרי קמן ששכחה הוי שגגה ויש לחלק בין שומר שאמר לא ידעתי אנה הנחתיו לבין שארי שכחות וק"ל עכ"ל וע"ש שחילק שם עוד בזה בין יחיד לרבים עש"ה ובגוף החשש דכאן שמא ישכח ואי חיישי' לשכחה הנה בש"ע יו"ד יש חשש שכחה בכמה מקומות שמא ישכח מלבדוק מלהדיח מלקלוף וכדומה וע' תבואות שור סי' י"ח סקכ"ט עש"ה וע' ירושלמי שבועות פ"ה ה"א הוי לית טעמא אלא משום שמצויין לשכח עדותן וע"ש במראה הפנים ד"ה הוי

שם הללו בעלי מארה, נ"ב ע' בגליון בשם הערוך וע' שו"ת מהר"י ברונא סי' רל"א: