גליוני הש"ס מועד רכט

ועד שידיחוה אנשים הדיחוה נשים וקטנים או שהודח מיעוטה כו' הרי אלו כיחידים כו' וק' ג"כ הדיוקים לעניין מחצה על מחצה וצ"ל ג"כ לרב דכאן דמחצה כרוב והללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן כיון דכל אחד הוא רוב כך גם שם דין המחצה כרוב ויהי' הדין שונה במחצה על מחצה הן מהודח רובה והן מהודח מיעוטה דבהודח רובה נגרר גם המיעוט שלא הודח אחריו להיות גם נכסי המיעוט אובדין ע"ש ואילו בהודח רק מחצה אין מחצה האחר נגרר אחר מחצה זה כיון דגם הוא מחצה וחשוב רוב והוי כעיר בפ"ע ואין מחצה הבלתי מודח ראוי לעונש כלל ואין נכסיהם אובדין ולהודח מיעוט נמי לא דמי דבמיעוט הנידוחין עצמן נידונין כיחידים והן בסקילה וממונן פלט ואילו בהודח מחצה אותו המחצה שהודח נחשב עיר מפאת מחצה כרוב והן בסייף וממונן אבד ומש"ה לא תני התם מחצה לא ברישא ולא בסיפא כיון דמפרש במשנה דמיעוט כיחידים ומפרש שם ג"כ דיחידים בסקילה וממונן פלט ומרובין בסייף וממונן אבד וגם מפרש שם דבמרובין גם נכסי מיעוט צדיקים שבתוכה אובדין עש"ה בכל המשנה וא"כ מחצה דאין בהם לא דין רוב זה להיות גורר כו' ולא דין מיעוט זה להיותם בסקילה כו' לכן שפיר לא שניי' לא ברישא ולא בסיפא והוי ממש כהך דהכא דמשום דבמחצה הללו עושין לעצמן והללו לעצמן לכן לא שניי' לא ברישא ולא בסיפא דלתרוייהו לא דמי דהא אין הטמאין גוררין להיות עושין כולן בטומאה כברישא דכאן וגם אין נידונין כמיעוט להיות עושין את השני כבסיפא דכאן ומש"ה לא שניי' לא ברישא ולא בסיפא כדמפרש בגמ' אליבא דרב וה"ז ממש כהך דסנהדרין לפי הנ"ל ולר' כהנא דהכא דמחצה אינו כרוב א"כ נ' דלב' לישני דר' כהנא דכאן מ"מ בהך דסנהדרין יהי' הדין בהודח מחצה דהוו כיחידים והן בסקילה כו' דכיון דדין הסייף וממונן אבד חידוש הוא שם בעיר הנדחת לכן כ"ז שאינן רוב להיות עיר אין להיות דינם שונה מכל עובד ע"ז דהוא בסקילה וממונו פלט דו"ק ותשכח וא"כ שם בהכרח יתרץ ר' כהנא דאיידי דתני רישא רובו תני סיפא מיעוטו וה"ה דגם מחצה כמיעוט וכדמתרץ הכא ללישנא בתרא דר' כהנא וע"ש בסנהדרין ברש"י דכ' טעם אחד דבעי' רוב משום דכתי' מקרבך קרי בי' מרובך ולפי' זה לכאורה נ' דגם לרב דכאן אין לומר שם מחצה כרוב כיון דנתפרש בקרא תיבת רוב ודו"ק ויש עדיין לדון בזה הרבה ובאתי רק להעיר

שם ב' אין היחיד מכריע את הציבור כו', נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ק"כ הביא ל' הסיפרי יכול יהא יחיד מכריע את העולם ת"ל לא תוכל לזבוח וגו' וכ' התשב"ץ ע"ז וז"ל ומה שנזכר בבריתא מכריע את העולם אמרי' בגמ' מכריע את הציבור אלא שלשון הבריתא הוא דרך גוזמא כלומר איך אפשר שהיחיד מכריע את העולם כו' עכ"ל ונ' דהבריתא באה לדרוש טעמא דקרא דאינו מן הראוי שיהי' יחיד מכריע את כל העולם כולו ואולי זהו ג"כ טעם הך דסנהדרין ב' א' דהטייתך לרעה בדיני נפשות עפ"י שנים וזה עפ"י משנה שם ל"ז א' דכשמאיימין את העדים מודיעים להם שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא ונמצא שאילו הי' הטיי' לרעה עפ"י אחד הי' זה נחשב שנכרע עולם מלא ע"י יחיד וזה לא יתכן וכל' הסיפרי דא"א שהיחיד יכריע את העולם וע' קידושין מ' ב' ראב"ש אומר כו' עבר עביר' אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה כו' ואולי ת"ק שם באמת פליג עלי' וס"ל דאין יחיד מכריע לעולם כולו ומש"ה נקט רק לעולם יראה אדם עצמו לבד ולא הזכיר גם את העולם דהוא מוסר גדול יותר דמכריע ע"י החטא חלילה כל העולם כולו לכף חוב ויש לו ליזהר יותר במעשיו

פ"ג א' דם ובשר חדא מילתא הוא, נ"ב זבחים ס' ב' מכות י"ט ב' תמורה כ"א ב' וע"ע ל' המשנה מנחות י"ג א' שהזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד וע' רש"י כאן דכ' דם ובשר חדא מילתא הוא וה"ל פסולו בגופו כו' וע' מה שהסברתי בבית האוצר ערך אימורים כלל קנ"ב דכיון דהדם הוא המתיר של הבשר לכן חשיב גופו והבאתי גמ' ב"ק ע"ח ב' כיון דצריך לאישתרויי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי ע"ש וע"ע רש"י מנחות נ"ז ב' ד"ה כל שממנו לאישים דכ' ומשתי הלחם כבר עלו חלבי כבשי עצרת הבאין עמהן וכגופן דמי עכ"ל ונ' ג"כ דכיון דהכבשים מתירין את הלחם לכן חשיבי גופן ואולם בגמ' שם אמר אין מגופן לאישים וכן בתוס' שם ע"ד ב' ד"ה ובזה אע"ג דאיכא כבשים בהדי לחם כו' מגופו מיהא ליכא למזבח ע"ש

שם הית' לו כו', נ"ב ע' ס' קרבן חגיגה סי' ז'

שם ב' לא נצרכא אלא לגיה"נ, נ"ב ע' שו"ת משפטים ישרים סי' צ"ח ומש"ש דהא דגיה"נ עץ הוא היינו רק שאין בנותן טעם בדבר אחר אבל הוא עצמו ראוי לאכילה וכ"כ גם בס' חוות דעת אהך דאין בגיה"נ בנותן טעם וצ"ע מלעיל כ"ב

פ"ד א' ר' אשי אמר שבתון דיו"ט עשה הוא ואין עדל"ת ועשה, נ"ב ק"ק דהא כאן אפסח קאי וא"כ בלאו שבתון נמי האיכא עשה ול"ת לפמ"ש היריאים סי' ק"י וז"ל צוה הקב"ה שישמרו ישראל כל חוק ז' ימי הפסח באיסור חמץ ומלאכה וכל האמור בהן דכתי' בפ' בא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה כלל בזה המקרא כל חוק ז' ימים ואעפ"י שהזהיר וציוה במקום אחר הוסיף לך הכתוב עשה בכלל עכ"ל וא"כ הרי יש כאן ל"ת דמלאכה ועשה דושמרת וגו' ואולי לעניין מלאכה הוי ושמרת רק לאו ככל השמר דלאו דהוא לאו ויהי' ראי' מכאן דעשה דוחה תרי לאוי וגם אולי שריפת נותר של פסח הוא ג"כ בכלל ושמרת הנ"ל הואיל ומפסח קאתי אף שבא ע"י מקרה ההותרה וא"כ עשה דושמרת כי היכי דמצטרפת אל איסור המלאכה הנדחה ה"נ מצטרפת אל חיוב שריפת נותר המדחה וא"א לחושבה

שם תוד"ה ולא כ' דוחה יו"ט כו', נ"ב כן הוא ג"כ דעת הרוקח דהיתיר א"נ רק מטעם דחי' ע' לשונו סי' רצ"ז אך אשר יאכל לכל נפש אוכל נפש דוחה יו"ט עכ"ל

שם ב' שבירת העצם מבעוד יום איכא ביניהו. נ"ב עמ"ש על הגליון לעיל ה' א' לעניין אם פסח נאכל בתוספת יו"ט וכעת ראיתי בתוס' רבינו יהודה החסיד ברכות כ"ז א' ד"ה דרב שנסתפק באמת בזה ודעתו נוטה דרשאין לאכול הפסח בתוספת עש"ה ואולם מהך דכאן לכאורה משמע איפכא דאי איתא בזמן שיכולין להוסיף הא ה"ל ראוי לאכילה דאפי' אינו מוסיף עדיין מ"מ כיון שיכול לקבל התוספת ולאכול א"כ הא ה"ל ראוי לאכילה וע' זבחים צ"ד א' דכיון דאי בעי חשוב עלי' מיקרו ראוי לקבל טומאה וא"כ ה"נ כיון שיכול לחשב שמקבל עליו תוספת יו"ט אפי' אינו מקבל מיהת ראוי מיקרי ואפי' בעי דיבור נמי ה"ל למיחשב ראוי ואילו לישנא דמבעוד יום דגמ' משמע דכל זמן היום חשיב אינו ראוי ויל"ע ג"כ לסברת רבינו יהודה חסיד הנ"ל המקבל עליו התוספת ואוכל הפסח מבעוד יום ויש חמץ אז ברשותו אם אין עובר בזה על לא תשחט חמץ דם זבחי דכי היכא דמקטיר עובר משום דאיתי' בהלנת האימורין ה"נ האוכל איתי' בהלנת בשר אלא דאם נאמר דנאכל רק בלילה י"ל דכיון דעיקר הלאו הוא לא תשחט לכן אין הלאו רק בזמן שחיטה ולא בלילה ומש"ה לא הוזכר אוכל על החמץ בפ' תמיד נשחט ומשא"כ אם נאמר דנאכל גם ביום בתוספת וא"כ אם מקבל עליו התוספת מבעוד יום ואוכלו דאכתי זמן שחיטה הוא לכ"ע ואפי' נימא דשחיטת פסח אין דוחה איסור תוספת יו"ט ע' מ"ש לעיל י"ג א' בגליון מ"מ בתוספת של אחר שמקבל עליו ועדיין אחרים לא קיבלו עליהם נ' דשפיר זמן שחיטה מיקרי וא"כ יש סברא לומר דגם האוכל אז על החמץ עובר בלאו ויש לדון בזה ואכ"מ: