גליוני הש"ס מועד רטו

שם ב' חזר בו ר' יהודה, נ"ב ע' פנ"י ברכות דנ"ב דב"ש ס"ל באמת כן דמשקין מטמאין כלים מדאוריתא ע"ש

י"ח א' משום דה"ל משקה סרוח, נ"ב ע' חידושי רמב"ן שבת י"ד א' אהא דאמר שם זימנין דאכל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו וכ' ז"ל ע"ז וז"ל וי"א דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדי להו לא מטמאו אחרינא אלא מיפסל פסיל להו מלאכול עכ"ל וצע"ק דכאן אמרי' רק דבטלו במיעי' ומוכח דכל כמה שלא ירדו למעים אין מתבטלין מתורת חשקה לטמא אחרים אף שבאו לפה ובגוף דין משקה סרוח אי בטל מתורת משקה ע' ירושלמי תרומות פי"א ה"ב

שם ב' שהן עלולין לקבל טומאה, נ"ב נדה ז' ב'

י"ט א' א"ר יוחנן מעדותו של ר"ע נשנית משנה זו, נ"ב דוגמתו נדה כ"ה ב' א"ר יוחנן מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו ובזבחים כ"ה ב' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מעדותו של ר' צדוק נשנית משנה זו והוא כמו כאן דהמאמר הוא לר' חייא בר אבא א"ר יוחנן

שם זכינו שאין טומאת ידים במקדש, נ"ב ע' חידוש בשירי קרבן בירושלמי יומא פ"ב ה"א ד"ה ציץ דכ' דאם נטמאו הידים בחוץ ונכנס למקדש מטמאים גם שם עש"ה ודוגמתו לעיל י"ז א' משקי בי מדבחיא לא אמרו דכן אלא במקומן ע"ש

שם ב' זאת אומרת עזרה רה"ר היא, נ"ב ק"ק דבתוספתא יומא פ"א מבואר דאפי' הלשכות שבמקדש היו כולם רה"ר לטומאה וא"כ כ"ש העזרה שהיו בני אדם מצוין בה יותר וא"כ ל"ל לדיוקא דזאת אומרת הרי הדבר מפורש בתוספתא הנ"ל וע' שו"ת נוב"י חיו"ד סי' ד' ד"ה עוד נלענ"ד לתרץ כו' דכ' דלר' יוסי בר אבין כאן י"ל דעזרה רה"י היא ודהכי ס"ל באמת לרבה בר עולא דחולין ב' ב' ע"ש ולהנ"ל בלא"ה ע"כ לכ"ע עזרה רה"ר היא מתוספתא יומא הנ"ל

כ' א' נשאלין עלי' אפי' בכלי כו', נ"ב וברש"י דחשבינן כאילו יש בכלי דעת לישאל וע' נדה ה' ב' תוד"ה כשחברותי' והטעם דדעת האדם עומד במקום הכלי ונחשב כאילו הי' אל הכלי עצמו דעת כו' וכזה בעירובין מ"ד ב' כאן לדעת כאן שלא מדעת יעוי"ש דבכלי שפיר אסור אף דאין דעת בכלי דמ"מ דעת האדם המעמיד את הכלי לדופן עומד במקום הכלי והוי כאילו הי' בכלי עצמו דעת והוי כלדעת ואסור [וע"ש ברש"י ולולי פירושו ז"ל י"ל לענ"ד כנ"ל] וזהו רק בכלי דבטל אל אדם המעמידו ומשא"כ אדם אל אדם חבירו אין בטל וע"כ אדם המעמיד לאדם לא מהני דעת המעמיד דליחשוב במקום דעת העומד ולכן כל שאין העומד עצמו יודע שפיר שרי ויל"ע במעמיד חש"ו אי שרי ג"כ דשם י"ל דכיון דאין דעת לעומד ולאו בר דעת הוא שוב ה"ל ככלי ובטל אל אדם המעמידו דליחשוב דעתו במקום דעתו והוי כלדעת וכנ"ל ולעניין דעת אחרת מקנה אותו דמהני בקטן מפאת דהקטן לאו בר דעת הוא ולכן מהני דעת המקנה במקומו ומיהו בחולין ל"א ב' דפריך מהך דחרשת ושוטה כו' משמע דאין לחלק בין חרש ושוטה לפקח לעניין כוונת ודעת אחר עבורו ודו"ק וע"ע שם ריש העמוד מה אדם דבעי' כוונה אף כלים נמי דקא מכוון להו אדם והוא ג"כ כנ"ל דכוונת האדם המטביל הכלי עומד במקום הכלי והוי כאילו כיוון כלי הנטבל עצמו

כ"א א' עבר זמנו אסור בהנאתו, נ"ב ע' ש"ע או"ח סי' תמ"ח סעי' ו' דאסור להאכיל חמץ בפסח אפי' לבהמת אחרים או הפקר והוא מהירושלמי ואפי' חמץ שעבר עליו הפסח אסור ע"ש באחרונים ומצאתי בס' הפרנס סי' נ"ב כ' ואם מצא החטה במרק או שאר מיני איסורי חמץ שהמאכל נאסר בו גם המאכל הנאסר אסור להשהות עד אחר הפסח ואסור בהנאה ולכלב תשליכון אותו עכ"ל וצ"ע

שם וחכ"א אף מפרר כו', נ"ב לעניין אי מקיימין ע"י ביטול ברוב מ"ע דתשביתו דגוף החמץ אין נשבת עי"ז רק איסורו הוא שנשבת דהביטול מתירו האריכו האחרונים וע' ספרא בחקותי פרק ב' בריתא א' והשבתי חי' רעה מן הארץ ר' יהודה אומר מעבירן מן העולם ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו כו' וכה"א וגר זאב עם כבש וגו' והיינו דפליגי אי תיבת השבתה מורה ביעור העצם או מורה רק ביעור הרוע שלהם שיסתלק וישתנה טבעם הרע להזיק והוא פלוגתא דומה לספק הנ"ל וכמובן ואמרו לי שכבר העירו גם בזה רבני בתראי וע"ע תוס' מנחות נ' ב' ד"ה ומחצה אבד דכתבו דאף שאין גופו נאבד רק שנפדה ומסתלק קדושתו מ"מ קרי לי' התנא מש"ה אבד ע"ש וא"כ ה"נ להיפוך באיסור סילוק האיסור אף שאין שם סילוק הגוף חשוב שנאבד החמץ וכאילו נפרר כו' או הוטל לים ודו"ק וע' שו"ת אבני מלואים סי' י"ח שהבאתי באתוון דאוריתא כלל ט"ו דביטול תרומה ברוב חולין יש בו משום עשה דשימור אעפ"י שאין מאבד גוף התרומה רק קדושתה ע"ש וע"ש בהגהות האבני מלואים והנה רואה אני כעת ראי' לסברתו זאת מתוס' מנחות הנ"ל דהעשות הקודש חולין קרי לי' התנא אבד ואולם לר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה נ' וודאי דאין מקיימין בביטול ברוב מצות שריפה דהביטול אפשר שיוחשב רק ביעור החמץ אבל לא שריפתו ותדע דאל"כ המבטל הקדש ברוב יולקה משום לא תעשון כן לד' אלקיכ"ם כמו שורף עצי הקדש דלקי מלאו הנ"ל כמבואר במכות כ"ב א' וזו לא שמענו מעולם ואולם בזה יש לעיין בלא"ה דעכ"פ הפוסל קדשים בפסול המחייב שריפה כגון המטמאם וכדומה יולקה נמי משום לא תעשון וגו' דאף דאין שורף מ"מ הרי השריפה תוכרח ע"י מעשהו וכל כה"ג לא חשיב גרמא רק עשי' ממש כמ"ש במ"א וצ"ל דכיון דקדשים טמאים מותר ומצוה לשרוף לכן אין שם משום לאו הנ"ל דהא ה"ל רק שורף קדשים טמאים במעשהו כיון דתהי' השריפה כשכבר הקודש טמא והטומאה עצמה שהוא מטמא קודש טהור זה הא אין בו משום לא תעשון וגו' וז"פ

שם רש"י ד"ה בכלי כו' כ' כדתניא כלי כו', נ"ב ברכות נ"ב א'

שם ב' סד"א כו' בהדי דקא שריף לי' ליתהני מיני' קמ"ל, נ"ב בס' הפרדס לרש"י סי' קמ"א נ' שדקדק מכאן דחמץ אפרו אסור עש"ה ולפי"ז כוונת הגמ' סד"א הואיל ואר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ ה"ל מן הנשרפין ואפרן מותר וע"כ ה"א דבהדי דקא שריף ליתהני מיני' כיון שנהנה רק מן הגחלת דהיא אפר קמ"ל וע' לעיל ה' א' תוד"ה ואומר

שם עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה דתני' כו', נ"ב ע' שו"ת יד אלעזר סי' ס"ז הקשה דלר"מ דקרא להתיר נבילה בהנאה הוא דאתי ולא לדברים ככתבן וק' דל"ל קרא תיפוק לי' מדאיצטריך קרא בעגלה ערופה לאסור בהנאה ואי נימא דאין אסורה מחיים רק משעת עריפה א"כ א"כ דשאר נבילה מותרת בהנאה עכ"ק ומ"ש ואי נימא כו' לישנא קטיעא הוא רק כך הל"ל דלרבא דס"ל בכריתות כ"ד ב' דאין אסורה מחיים רק לאחר עריפה תיקשי כנ"ל ומש"ש עוד ואפשר דס"ל לר"מ דעריפתה זהו שחיטתה ואינה נבילה כו' לא הי' צריך לומר כן באפשר רק דמפורש כן בזבחים ע' ב' לר"מ דעריפתה זהו שחיטתה ואך לא הועיל בזה כלום דעריפתה זהו שחיטתה רק לטהר מטומאת נבילה אבל לא להתיר איסור נבילה וע' חולין פ"ב א' תוד"ה עגלה וגוף הקושי' לק"מ דאין מקרא מיותר בעגלה ערופה לאסור בהנאה ע' תוס' קידושין נ"ז א' ד"ה כפרה וקרא דשם דדרשי' שם תהא קבורתה צריך לחיוב הקבורה במקום העריפה [וכזה דרשי' תיבת שמה דכתי' בהורג בשוגג שם תהא קבורתו ע' מכות י"א ב' ולא בא הכתוב לאוסרו בהנאה דבלא"ה אדם מת אסור בהנאה ממקרא אחר מותמת שם מרים ורק בא הכתוב לחייב הקבורה בעיר מקלט דווקא] ואיסור ההנאה ממילא ילפי' דחיוב קבורה עצמו מורה