גליוני הש"ס מועד ריד

מייתי לה לקדושה ע"ש ברש"י ותוס' ובכתובות ל"ד א' דאיתקש מעשה שבת לקודש ע"ש

שם ב' עדותן קיימת שזה יודע כו', נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל מ"ה אות כ"ה וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' פ"ט וע' שו"ת הריב"ש סי' קצ"ג ד"ה אבל עדות ר' זרח כו' מה שדימה להך דכאן דאמר מעשה כי הוי במיפק תרתי ומעייל תלת כו' עש"ה כל הדיבור

שם כשתמצא לומר, נ"ב כל' זה כתובות כ' ב' וכריתות ט' ב' ולקמן קכ"א א'

שם מעשה כי הוה בפלגא דארבעה הוה והאי דקאמר שלש בסוף שלש וקטעי פלגא דשעתא לקמי' והאי דקאמר חמש בתחלת חמש וקטעי פלגא דשעתא לאחורי', נ"ב מעין דוגמא לזה בב"ב ק"ז א' סוף העמוד קא סבר הא ארעא תשעין שוה והאי דקאמר עשרים דקא טעי עשרה לאחורי' והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לקמי'

י"ב ב' עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור, נ"ב דוגמת זה ביצה ה' ב' עדות מסורה לב"ד ביצה לכל מסורה וביבמות כ"ב א' ערוה לכל מסורה עדות לב"ד מסורה וסוכה מ"ג ב' ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב לכל מסור וע"ע דוגמא לקמן קי"ד ב' תוד"ה אחד

שם אלא איפוך כו', נ"ב ל' השאלתות פ' וזאת הברכה אלא אימא רביעית מאכל פועלים ומאכל כל אדם חמישית מאכל תלמידי חכמים מכאן ואיליך כזורק כו' עכ"ל ואולי ט"ס הוא בשאלתות דגוף נוסחתו תמוה דמה זה הלשון רביעית מאכל פועלים ומאכל כל אדם והל"ל רק רביעית מאכל כל אדם וממילא פועלים בכלל

שם אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה, ואפי' אלס הוצא, נ"ב ל' השאלתות פ' וזאת הברכה שם ופי' אפי' לעס הוצא והוא מאכל ע"י הדחק ע' שבת ק"מ ב' מה שכתבתי על הגליון, ל' הריף ז"ל על השאלתות שם וכוונתו למה שהביא בשבת שם בשם הערוך ע"ש ומוכח שם לכאורה דהוא מאכל בהמה לא מאכל דם

י"ג א' מזון שתי סעודות כו', נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל כ"ב אות ד' וע"ע שם אות י"ג וצע"ק סתירת דבריו

שם והי' חמץ מבצבץ ויוצא, נ"ב ע' שו"ת שבות יעקב חאו"ח סי' י"ט

שם מוכרן כו' מפני השבת אבידה, נ"ב כזה תוספתא תרומות פ"ק

שם רש"י ד"ה מזון שתי סעודות כ' וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה, נ"ב דברי רש"י תמוהין דהא הוא חמץ ובלא"ה אסור לאוכלו מה"ת אחר חצות ושמעתי מחכם אחד שהעיר דלמ"ד דיליף לעיל ה' א' מלא תשחט וגו' משום דאחר חצות הוי זמן שחיטת הפסח א"כ לשיטת התוס' מנחות כ' ב' ד"ה נפסל דדם דנפסל בשקיעת החמה היינו מתחלת שקיעה א"כ אז אינו זמן שחיטה עוד וא"כ ראוי שיהיו מותרין אז בחמץ כך שמעתי ודבר זה רק קושי' הוא אבל חלילה לומר כן בכוונת רש"י וגם שם לעניין ביעור איירינן אבל לאכילה יש מקרא אחר לקמן כ"ח ב' אולם גם המקרא דלקמן לא תאכל עליו חמץ היינו על הפסח וא"כ מהתחלת שקיעה דדם נפסל ואיננו זמן שחיטת פסח עוד גם לאו דלא יאכל ראוי שלא יהי' אז וגם יש להקשות כזה למ"ד בתוספת יו"ט הוא רק לאסור במלאכה לא לאסור באכילת חמץ א"כ ק' דהתוספת הא אינו זמן שחיטה מפאת מלאכה למ"ד דנו"ד אין קריבין ביו"ט דאע"ג דפסח דוחה אפי' שבת היינו רק משום דזמנו קבוע משא"כ כאן הרי הי' יכול להקריבו קודם התוספת מחצות ואיליך וא"כ אין דוחה איסור התוספת וא"כ התוספת אינו זמן שחיטה וראוי שיהיו מותרין בו בחמץ ונ' דמה שבאמת אינו כן הטעם הוא דכיון דמחצות כבר נאסר אכילת חמץ אין סברא שיותר משקיעת החמה או מהתחלת זמן התוספת עד הלילה וכש"ס תענית ד' ב' אחר שעשיתו קודש תעשהו חול בתמי' ע"ש ובגוף דין סעודה שלישית בע"פ שחל בשבת ע' בס' הפרנס סי' נ"ד דמשמע דעתו דאע"ג דאסור לאכול מצה בע"פ מ"מ בע"פ שחל בשבת מותר לאכול סעודה שלישית מצה משום מצות סעודה שלישית ע"ש

י"ד א' מימיהם של כהנים לא נמנעו כו', נ"ב דוגמת ל' זה בתוספתא הובאה בר"ש כלים פכ"ה מ"א א"ר יהודה אני אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהיות נותנין כו'

שם מקרא מלא דיבר הכתוב, נ"ב כל' זה נזיר מ"ב ב'

ט"ו א' יניחנה במקום התורפה. נ"ב כל' זה שבת קט"ו א' מניחין במקום התורפה

שם אבל היאך נשרף התלוי' עם הטמאה, נ"ב מוכח דתלויות גופיהו מותר לשרוף אלו עם אלו וע' רדב"ז ח"ה סי' אלף תקי"ז שהקשה מהא דאמרי' בעשרה יוחסין ספיקן עם ספיקן אסור ע"ש מש"ש בזה וע' תוספתא תרומות פרק ז' דשם נאמר אין מערבין תרומות טהורות תלויות זו בזו אבל מערבין תרומה שנטמאת בולד הטומאה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אעפ"י שמוסיפין טומאה על טומאתה וע"ש בשאר דברי התוספתא כי נוגעים הרבה לסוגי' דכאן

שם ב' להפסד מרובה חששו, נ"ב ע' גליון הרי"פ והוזכר עוד נדה ט' ב' שני בצורת הוי וברש"י ואיכא הפסד מרובה חששו

שם תוד"ה ונשרפת כ' נראה לו לדמות כו', נ"ב כאן מבוארת סברת האחרונים דאיסור דאוריתא הוא איסור חפצא ואיסור דרבנן הוא רק איסור גברא ולכן בז' דאסור מה"ת וגוף החפץ אסור דומה שפיר לפת שעיפשה דבעצמותו אינו ראוי לאכילה ומשא"כ בו' דרק מדרבנן אסור וא"כ הוא רק איסור גברא אבל החפץ איננו איסור לכן לא דמי לפת שעיפשה דבעצמותו אינו ראוי

ט"ז א' ועל משקן בית מטבחייא דכן, נ"ב הוזכר במשנה כלים פט"ו מ"ו כל המשקין טמאין ומשקה בית מטבחייא טהורין וע' תוספתא סוכה פרק ג' דמי החג שנטמאו יוצאין לבית השריפה

שם משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי, נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רס"ב שהביא דמיונות לסברא זאת ולא הביא גמ' דכאן

י"ז א' תניא כוותי' דלוי הדם והיין כו', נ"ב ע' ר"ש כלים פט"ו מ"ו דהביא תוספתא כזאת ושם נאמר נטמאו בחוץ ונכנסו בפנים טהורים ע"ש

שם והמים, לכאורה מדתני סתמא מום מוכח דבכל השנה קאמר ולא לבד בחג ועוד דדומי' דדם ויין ושמן קתני דטהורין בכל השנה ועמ"ש בגליון מועד קטן ד' א' בשם שו"ת מהר"ם בר ברוך ומאירי יומא וצ"ע מדוע יוחשבו מים בכל השנה משקי בי מדבחיא הרי אין ניסוך ממים רק בחג וע' תוס' זבחים ק"י ב' דחייבין על ניסוך המים בחוץ כל השנה משום העלאת חוץ ומשמע קצת דיש להם התייחסות למזבח גם כל השנה מדחשיב החוץ חוץ ודו"ק וע"ע שם בתוס' גירסא אחת בגמ' דיש ניסוך המים כל השנה לחד מ"ד והוא הגירסא אשר היא לפנינו שם בגמ' ואולם התוס' שם דחו גירסא זאת דלא מישתמיט תנא דלימא ניסוך המים כל השנה כולה ע"ש וע"ע ע"ז נ"א ב' אפי' מים ומלח אסור ע"ש בר"ן דחשוב כעין פנים הואיל ומנסכין מים בחג ומשמע ג"כ דיש התייחסות מים למזבח גם בשאר ימות השנה דאל"כ לא הי' ראוי ליחשב בשאר ימות השנה כעין פנים ויש לדחות דכיון דהוא עכ"פ פעם אחת קרב בפנים שוב שפיר לגבי ע"ז חשוב כעין פנים: