גליוני הש"ס מועד ריב

בתורת שליחות האב עש"ה וע"ע חידושי רמב"ן שבת קל"ז ב' עש"ה וע' שו"ת הלכות קטנות סי' מ"ט

שם כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, נ"ב בס' הפרדס לרש"י סי' ל"ט דזה נלמד מדקיי"ל במגילה ל"ב א' כר' יהודה דפותח ורואה מברך וקורא אלמא דאין להפסיק בין ברכה לקריאה לא בפתיחה ולא בראי' וברכת התורה ממנו למדנו ברכה לכל המצוות [כוונתו לירושלמי ריש כיצד מברכין] ע"כ בעי' בכל ברכות מצוות עובר לעשייתן וכן נפיק מהך דתני ר' חייא [ירושלמי פ' כיצד מברכין והובא בתוס' ברכות ל"ט ב' ד"ה והלכתא] אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס והטעם דהברכה היא על האכילה וע"כ בעי' שלא תפסיק פריסה בין ברכה לאכילה וע"כ לא יברך קודם פריסה רק בשעת פריסה עכ"ד בקצרה וע"ש דיוצא מדבריו דמדנקט ר' חייא אלא כוונתו לעכב ואם בירך קודם פריסה צריך לברך שנית ולפי"ז בכל ברכה אם עשה איזה מעשה אחרת בין הברכה להמעשה שהיא מברך עלי' יוצרך לברך שנית עש"ה

שם א"ר חסדא למדנו מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש כו', נ"ב כזה בעירובין נ"א א' א"ר חסדא למדנו מקום ממקום ומקום מניסה כו' וכזה עוד בכתובות מ"ה ב' ומ"ו א' מימרא דר' אבוה

שם תוד"ה בעידנא כ' אע"ג דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע כו', נ"ב ע' תוספתא תרומות פ"ג הי' הולך להפריש תרומה ומע"ר כו' מאימתי מברך עליהן משהפרישן הפרישן אם עתיד לקרות להם שם אין בהן קדושה עד שיקרא להם שם ואם אין עתיד לקרוא להם שם מכיון שהפרישן נתקדשו עכ"ל וא"כ מדלא חילק נמי לעניין הברכה דאם אין עתיד כו' יברך לפני ההפרשה כי היכי דתיהוי עובר לעשייתן מוכח דהברכה בין כך ובין כך מברך אחר ההפרשה וצ"ל דמיחשיב עובר לעשייתן כיון דצריך לתתן עוד לכהן וללוי ואכתי עסוק במצוה וכסברת התוס' כאן ויהי' ראי' מזה ג"כ דההפרשה והנתינה הם מצוה אחת דההפרשה היא התחלה והנתינה גמר המצוה ודלא כדעת האומר דהם ב' מצוות ודו"ק וע"ע תוספתא ברכות פרק ו' דגם שם מבואר דמברך לאחר ההפרשה

שם תוד"ה על כ' דלא חזי קודם טבולה דלא מצי למימר וצונו דאכתי עכו"ם הוא, נ"ב קצ"ע דגם אח"כ איך אומר וצונו הרי אין הגר מצווה להתגייר וישראל הוא שמצווין לקבל גרים ולמולם ולהטבילם ואולי כיון דעם הטבילה יחד נעשה ישראל באין כאחת ונעשה הוא עצמו מצווה לקבל א"ע ולטבול א"ע וזהו עניין ברכתו וצונו ולפי"ז יתיישב קושית הרמב"ן שלהי החולץ דמדוע הקדימו מילת גר לטבילה דצריך להמתין עד שתתרפא מילתו וה"ל להקדים טבילתו ויעשה גר אחרי המילה מיד והא קיי"ל דשיהוי מצוה לא משהי' ולהנ"ל אילו הית' הטבילה קודמת לא הי' אפשר לו לברך עלי' כיון דאינו נעשה עדיין ישראל עמה והב"ד ג"כ לא היו יכולים לברך עלי' דבטבילה הוא לבד העושה מעשה וע"כ עתה המצוה מתקיימת באופן עדיף טפי שמתקיימת גם הטבילה בברכה וע"כ כל כה"ג לית בי' משום שיהוי מצוה כו' כמ"ש ז"ל וי"ל עוד דגר המתגייר אגמ"ל דהי' בו גם בהיותו עכו"ם עניין ישראליות אשר הניעו להתגייר ואותו עניין הישראליות שפיר מחויב ומצווה הי' להתגייר ולצאת לפועל ורק כ"ז שלא נתגייר אין אנו יודעין זה ורק אחרי שטבל ונתגייר אגמ"ל דהי' כן ושפיר יכול לומר וצונו ובזה יובן ג"כ ביבמות מ"ח ב' מפני ששהו עצמם כו' וק' דבזה נמי נימא גר שנתגייר כקטן שנולד כו' ולהנ"ל ניחא דרק לעניין ז' מצוות דב"נ הוא דהוי כקטן שנולד כיון דנסתלק עניין הב"נ ונעשה ישראל אבל חיוב הגירות אשר הי' על הישראליות שבו הנה הישראליות שבו איננו קטן שנולד בהעשותו ישראל וחיוב זיוו לא הי' על ישראליות שבו דניתנה תורה ונתחדשה הלכה ואין על ישראל חיוב ז' מצוות דב"נ מתורת ב"נ רק מתורה הישראלית וזה העניין ישראליות שהי' משוקע עדיין בעכו"ם הי' פטור מכורה הישראלית ורק חיוב אחד הי' עליו להשתלם ולצאת לפועל ולהעשות ישראל גמור ע"י גירות וא"כ חיוב גירות לבד הוא שהי' עליו ודו"ק היטיב ובזה יש ליישב גם מ"ד דיבמות שם לפי שאין עושין מאהבה כו' דק' עליו ג"כ כנ"ל וק"ל וע"ע ל' הגמ' שם מ"ז א' גר הבא להתגייר ולא אמר עכו"ם שבא להתגייר ולהנ"ל מובן וע"ע חידושי רמב"ן שבת קל"ז ב' דמשמע מדבריו דמילת וטבילת הגר חובת המצוה היא על עצמו של הגר מפני שממציא עצמו לכך ע"ש וע"ש שכ' ג"כ בעניין המילה דכל המל אותו מצוה דמוהל היא ולאו מצוה דשליחות ב"ד עבד והיינו כנ"ל דהמצוה מוטלת על כל ישראל לקבלו וכבר כתבתי במ"א דכל מצוות ב"ד הם מצוות הכלל ישראל והוטלו על הב"ד לפי שהם עומדים במקום הכלל והארכתי בזה בחידושי ואכ"מ

שם תוד"ה ונרות כ' וקשה כו', נ"ב ע' ס' קרבן חגיגה סי' כ"א

ח' ב' והאמר ר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני כו', נ"ב ע' מסורת הש"ס וע"ע רש"י ב"ב כ"א א' ד"ה לא ממטינן ינוקא ממתא למתא

שם ת"ל כו', נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' ג'

שם תוד"ה רב דייק חיצונות כ' נ' לר"י דרב סבר דאיכא למידק טפי מחיצונות משום דתנן ברישא כו', נ"ב ע' מה שדן מזה בשו"ת ח"צ סי' ס"א

שם גליון הש"ס ד"ה תוס' ד"ה לכדר"א כו', נ"ב ולפני זה עוד בסוטה ג' ב': ץ

ט' א' דאם כן מחצר לחצר, נ"ב תיבת דאם הוא ל' ארמית והוא דבר זר במשנה ויש כמוהו בסנהדרין כ"א א' במשנה דאפי' כאביגיל וע"ע ב"מ ק"ה א' במשנה תיבות "מה איכפת לך"

שם והניח מגורה מליאה פירות, נ"ב הפנ"י הקשה דהא תרומת פירות דרבנן וא"כ מאי ראי' אדאוריתא ע"ש ואמרו לי שאחד מן האחרונים תי' דמצינו גם תבואה שנקראת פירות במס' חלה פ"ב מ"א פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ואני הבאתי בחידושי ובתשובה לגאסטאנין כמה דוכתי דמוכחי הכי וכעת מצאתי בס' הפרדס לרש"י סי' ע"ט דהביא גמ' ברכות מ"ד א' בזה"ל אפירי מאי חתים רי"א על הארץ ועל פירותי' כו' ר' חסדא אמר על הארץ ועל הפירות כו' וקא מפרשו עלמא אפירי מאי חתים אפרי האדמה דכתי' בקרא בעי כגון חטה ושעורה ומוקמי' על הארץ ועל הפירות דלא חשיבי לייחדינהו לנפשייהו ולומר על הארץ ועל פרי האדמה אבל אילנות דחשיבי מייחדינהו על פרי העץ אבל אני קבלתי כו' דאכלהו פירי דקרא בעי בין אפירות האילן בין אפירות האדמה כגון חיטין (ושעורים בקלי וכרמל דכל כמה דלא בשלינהו איקרו פרי עכ"ל וע"ע ל' השואל בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ה ועוד מאי קאמר דאין טחינה בפירות הלא עיקר טחינה בפירות היא כגון חטים ושעורים כו' ואולם הרשב"א בתשובה שם כ' גם מה שאמר אין טחינה בפירות אלא בתבואה ע"ש וע"ע מרדכי שבועות פ' שבועות שתים רמז תשנ"ה ד"ה באומר יאסרו כל פירות העולם עלי דהאוסר ע"ע כל פירות העולם אסור גם במין חטה ע"ש וע' ברכות מ' ב' וע' ביצה ל"ה ב' משילין פירות כו' וברש"י מי שיש לו חטין ושעורין כו' וע"ע ירושלמי שבת פ"ג ה"א פריך מהך דלא יעשנו אוצר של תבואה אהך דטוחנין בפירות ומשמע דתבואה בכלל פירות עש"ה וע"ע ברא"ש ב"מ פ' איזהו נשך סי' מ"א מש"ש דכל מידי בכלל פירות הן ואפי' בעלי חיים עש"ה וע"ע ירושלמי שביעית פ"ב ה"ה בפירות אחר השליש מגרנך מיקביך כו' ע"ש דקרי לתבואה פירות וע"ע תוס' שבת ק' א' ד"ה פירות מש"ש כמו שרגילין לבטל